להציץ לתוך אנשים, גם אם זה לשניה, גם אם זה לא ברשותם, פתאום משהו מהם או אפילו הם עצמם נגלים אליך.

וזה כלכך יפה ומפחיד, כמו להסתכל על ים או על אש, ואסור להתקרב יותר מידי, וחוץ מזה אתה חייב להסיט את המבט כדי שהם לא יהיו מובכים.

ובכלל, אני חושבת, אנחנו מדברים המון שטויות ומחייבים את עצמנו לכלכך הרבה שטויות. וזה מטריד אותנו ומלחיץ וגורם לנו לגחך, ואז פתאום אנחנו נפגשים באמת, רגע כזה של אמת, של בנאדם באמת בלי כל הפיצ'יפקעס, וזה מהפך אותך, גם אם זה שניה אחת שלו.

(איך מודדים אנשים? אם לא בק"ג, או בהיקפים או בציונים או בהישגים, אז אולי בזמן? אולי אנשים מודדים בזמן? ואולי גם זה לא? התשובה הנכונה היא לא לנסות, אבל הורך לאמוד את המציאות זה חלק מהטבע שלנו).

אני חושבת שאני קצת פוצה לפעמים. כי אני לא אמיתית. וצינית. ואני לא עושה שום דבר עם החיים שלי, לא באמת. ויש לי פוזה מפה ועד השם הכי רחוק שאפשר לדמיין, לפעמים. ואז פתאום נפגשים באמת וזה ומטלטל אותך.

ותמיד אמרתי, אני רוצה לחיות חיים של אמת.

אני לא בטוחה שזה מה שאני עושה עכשיו.