אמרנו הפסקה אבל אני חושבת שזה נגמר. למרות שכבר הרבה זמן אני חושבת שיהיה טוב לנו בנפרד וקצת לא בא לי להיות בזוג איתו יותר, עצוב לי מאוד.

אני גם מתאבלת על הקשר. הקוראות הנאמנות זוכרות ויודעות שמעולם לא אהבתי ככה. 23 שנים ידעתי רק להתאהב, פתאום להתאהב במישהו שמתאהב חזרה, לרקום אהבה ביחד.. לא חשבתי שאוכל לאהוב ככה. לא ידעתי שיש בי כזאת רכות. 22 שנים חייתי ולא ידעתי שאפשר להתלטף עם נשמה אחרת. וכמה זה נעים. 

יכולנו לדבר שעות. אתן זוכרות, הרגשתי שסוף סוף מצאתי מישהו שמדבר בתדר שאני מדברת בו. כמו חייזר שלפתע פוגש חייזרית. היינו זוג יפה. נוסף לכל היו לנו הרבה תחומי עניין דומים. אני זוכרת בימים הראשונים בארץ, אחרי 3 חודשים שלא נפגשנו וכולה חצי שנה ביחד (כולל), חודש בארץ ועוד חודשיים בחול, אמרו לנו שאנחנו נראים יותר ושאנחנו מאוד מסונכרנים. בכלל, אני חושבת שהיינו זוג שאנשים אוהבים לאהוב (הכי קשה, לא לספר לאנשים כי אתה מפחד לשבור להם את הלב).

ועצוב לי כי אני עדיין אוהבת אותו ובשנה האחרונה הוא האדם שהכי קרוב אליי. הוא אהוב, בנזוג, חבר טוב, קולגה. הוא מכיר את כל החברים שלי והוא האדם שאני מספרת לו את האנדקדוטות הקטנות של היום. לא היחיד, למזלי (הכי חשוב בקשר זה לא להיות אקסלוסיביים), יש לי מספר לא רע של חברים שאני חשה 'צורך' לעדכן אותם שקורים דברים דרמטיים, וזה יפה מאוד. ואני באמת באמת אוהבת אותו. אני יודעת שאני גם החברה הכי טובה שלו, למרות שזה לא קשה. הוא בחור מאוד מוצלח בכל קנה מידה, אבל הוא חי חיים די בודדים. הוא מאוד חברתי, אבל בסופו של יום אין הרבה אנשים שהוא משתף בבעיות שלו. אני חושבת שזו אחת הבעיות שהיו לנו בקשר, הרגשתי שאנחנו רבים בתוך ואקום.

עצוב לי כי אני חושבת שלא משנה מתי היינו נפגשים היינו מתאהבים. זה קטע, כי לפני שפגשתי אותו האמנתי שקשרים זה מקרי, שפתאום פוגשים מישהו שהוא בנקודה בחיים שיכולה ללכת טוב עם הנקודה שלך. כי אני חושבת שיכולנו להמשיך להיות אילולא עשינו את הטעויות הכה פטאליות האלו. לעבור לגור ביחד. לעבור לגור ביחד אצלו. להכניס שני ראשים בריאים ויפים למיטה כלכך חולה. להבין את זה מאוחר מידי, או בעצם להבין בזמן אבל להתעכב בגלל הדחיינות הארורה הזאת של שנינו. בגלל פחדים ואילוצים אחרים, כמו החופשה הזאת שמנעה ממני להשכיר דירה לקיץ. שזה פגע לנו בקשר אנושות, שזה הקשה עלינו לאהוב. שאתה מרגיש שאתה רוצה לאהוב אבל הנפש שלך נתקלת בכל מיני עניינים ועצבים ואבלים שלא מאפשרים לה להתקרב ולחבק. ובסוף הפסקנו.

חברי הועדה שיחקרו את המקרה יקבעו שאני התחלתי לאבד סבלנות קודם, אבל שהוא הרים ידיים ראשון. כי ככה אנחנו, אני משחררת קיטור דחופות, מתפרצת ונרגעת ורועדת ושוקטת, והוא סופג וסופג. עד שהוא הגיע למסקנה הבלתי נמנעת. ואז זה הכי מפתיע, כי כל הזמן הזה שהוא חרפן אותי, והתנהג בצורה דבילית, ואני התחלתי לפזול לאנשים אחרים והרגשתי לא נעים, כל הזמן הזה חשבתי שהוא עדיין אוהב. ואז הבנתי שלא.

לא, הוא כבר לא אוהב אותי יותר. וזה הכי כואב. שבנאדם שאהב אותך כלכך, ששלושה ימים אחרי השיחה האמיתית הראשונה שלכם כתב לך מכתב שהסערת אותו ונגעת בו ותודה, בחיים לא אהבו אותי ככה, כבר לא. וזו הסיבה האמיתית שבגינה אני חושבת שזה לא הפסקה אלא פרידה: הוא כבר לא אוהב אותי, ולכן אין שום טעם בזמן לחשוב. אחרי המכתב הזה שהוא כתב לי, שהיה ועדיין המכתב הכי יפה שכתבו לי בחיים, התנשקנו קצת, ואז אמרתי לו: לך הביתה. אני צריכה לתת לדברים לתסוס. הייתי אז בתקופה מאוד מאכזבת מבחינה רגשית ויום לפני זה הגעתי למסקנה שאני צריכה להפסיק לקוות כי זה חסר טעם. ופתאום הוא בא עם ההצהרה הזאת, בנאדם שמכיר בך ככה, באמת בך ולא בכל הפוזות האלו שאת עושה. הייתי קצת בשוק ואפילו בכיתי קצת וגם הייתי קצת בקראש עצוב עליו לפני, ויכולתי לשכב איתו מההלם אבל שילחתי אותו הביתה ונתתי למחשבות למלא לי את הבטן, להרגיש געגועים אליו בפעם הראשונה.

ובגלל זה אנשים בוחרים להתרחק, כדי להתגעגע. והוא מרגיש הקלה. וול, סקרו דאט, אני לא צריכה שתמלא מצברים ו'תיקח נשימה עמוקה' כמו שאמרת כדי לחזור לקשר מלא בכוחות. להיות איתי זה לא לצלול או לטבוע. אני לא כועסת עליו שהוא חושב את זה, ובטח גם לא עושה לו סרטים, אני פשוט לא רוצה לתפוס את עצמי ככה. שהתחלנו להיות הוא אמר לי: היי, אני מחזיק, מרפרנס לדויד גרוסמן ולמשפט שהיה פה הרבה זמן בתחילת הבלוג (תקופה ארוכה נתתי לו להציץ), ותמיד דור היה אומר לי - זה היה החוזה היחיד שחתמתם עליו: את אמרת לו שאת כבדה והוא הבטיח שהוא יחזיק, וזה מה שהוא צריך לעשות. ולאחרונה הוא אמר לי: תשמעי, כבד לי מידי (אולי גם: אני לא בנוי לזה?). זה לגיטימי לחשוב כאלו דברים, מעולם לא רציתי שיהיה לי דלי ולא רציתי להיות לו חרב פיפיות, אבל יש לי הרגשה שזה מהדברים האלו שאדם שיש לו למה יוכל לשאת כל איך, אז אם הוא היה אוהב הוא יכל היה לסבול את נוכחותה של אהובתו הכבדה. לא ככה? לא הוספתי על עצמי משקל מאז שנהיינו, להפך, נהייתי שמחה והתרככתי, ונחשפתי אליו במערומי מגרעותיי כבר מתחילת הקשר. וזה הכל חוזר לאותה הנקודה, כבר תקופה מסוימת הוא לא אוהב אותי. ולפעמים אני חושבת שאולי מעולם לא אהב, רק התאהב בי מאוד, והרי כל האכזבות שלו ממני היו כשחרגתי ממה שהוא חשב שאני: שהתלבשתי יותר מידי, שהצגתי לו טיעון הגיוני, כשדיברתי בכוחניות (ואולי זה אתה שהקשבת בקורבניות?), שנהניתי מדברים שטחיים, שלא התענייתי בדברים שהייתי אמורה להתעניין בהם. כאילו הוא הרכיב לי קלסתרון פנים וכל פעם שחרגתי ממנו הוא לרגע התבלבל והסתכל בי ובו חלופות ולא הבין למה נעלמתי או מי אני בכלל. (כשהייתי בלונדון היה כל הזמן מעיר לי שאני משתנה). עד שבסוף בחר לזרוק אותי ולהשאיר לעצמו את התמונה.

(ולמרות כל זה אני עדיין אוהבת אותו מאוד. אולי כי אני מבינה למה הוא דפוק ככה, ואולי זה ההבדל ביננו ואולי זה ההבדל בין אהבה והתאהבות ואולי)

(ומאיה תמיד היתה אומרת לי שאין הרגשה נוראית מזו של אישה נבגדת, ואתמול אמרתי לה שאני לא מנסה להשוות אבל אולי הייתי מעדיפה שיבגוד בי והייתי כועסת עליו נורא, מרגישה המון זעם ואכזבה, אבל מה מרגישים כשאהבת חייך מפסיק לאהוב אותך? כל הזמן חושבים: מה עשינו לא בסדר, מה אני עשיתי בטעות וקלקלתי. כי אהבה אמיתית היא כלכך נדירה והיה ביננו משהו מאוד נדיר ומיוחד. אני מרגישה לא נעים מהעולם. שהיא וחבר שלה נפרדו למרות שהם המשיכו לאהוב, ואולי זה רק עצוב יותר, לא יודעת)

ועצוב לי כי היינו זוג נורא חמוד. אהבנו לענות לפעמים: אני אוהב/ת אותנו. היינו יושבים במיטה אחד מול השני, בישיבה מזרחית, ומדברים דקות ארוכות. אהבתי לבשל לו דברים ולהתעצבן שהוא פותח את המקרר ולוקח ג'אנק. ולהתגנב אליו ברעש כשהוא אמור ללמוד ובעצם משחק במחשב. ואהבתי לאכול איתו ולהתרגש מאוכל לידו. אהבתי להסתמס איתו ואת הקריצות הקטנות והדברים שהיינו מתלהבים מהם ביחד. אהבתי להצחיק אותו ולהבדיל בין סוגי הצחוק: זה שמעוות את הפנים שלו לחיוך של לא נעים, כי אמרתי דבר מצחיק אבל כנראה לא יפה או לא הולם (פולני נשאר פולני), והכי אהבתי את הצחוק שבו הראש שלו נזרק אחורה. קצת הטשטשו לי עכשיו הפנים שלו בזמן שהוא צוחק ככה, כמו שאר סוגי הצחוק. לאט לאט זה יתחיל להעלם. הצחיק אותי כשהוא היה מתרגש כשהוא 'מצליח להצחיק אותי', והוא תמיד היה אומר את זה בעצב, ותמיד תמהתי למה זה חשוב לו כלכך. אהבתי לעשות איתו אהבה. ולשמוע אותו נכנס הביתה ולדעת שעוד שניה הוא יכנס לחדר ויקפוץ עלי וינשק אותי, מן 'האני, איים הום', וההאחזות הזאת אחד בשניה, האחזות של חזרה הביתה. כמו בשדה תעופה שהתלבטת וברגע האמת עזבת את הכל ורצת והחזקת אותי ונישקת אותי. את 'יציאות האהבה' שלו: לעזוב הכל ולהודיע לי שיוצאים, או שרואים רוק 30 והוא צריך בירה, או כשיוצאים מפאב עם חברים והוא פתאום מרים אותי, ככה, ומוציא אותי ככה החוצה, ואני צורחת ומבוהלת. ואז בחוץ אני נותנת לו סטירה ונשיקה. זה למשל קרה לפני חודש, כמה ימים לפני שהוא אמר לי: בואי נפסיק, אני זקוק לאוויר לנשימה. הזכרונות האלו אינם מוארים בתאורה רומנטית, ובכולם יש רבדים של כל מה שאמרתי מקודם. ועדיין. זה מעציב אותי מאוד.

ולסיום, עצוב לי כי החיים שהכרתי עד כה הולכים להשתנות. כשעשיתי סידורים לטיסה הייתי בלחץ של זמן ועצב. ידעתי שחוץ ממזוודה אני סוגרת פה דלת. אני עוזבת את הבית הארור והמרוחק הזה, אני מסיימת את התקופה שבה גרתי עם תום וכנראה גם את החיים המשותפים שלי איתו, אני נפרדת מהקיץ הזה, שהוא גם אירועי קיץ ו'החופש הגדול' שמורגש בעבודה, וגם כל השנה וחצי האחרונות שעברו עלי מאז שהשתחררתי. בעוד חודשיים אתחיל ללמוד באוניברסיטה, בכלל לא בלב שלם. אתחיל להיות סטודנטית באמת, לא רק אתנהג כמו אחת. כשאחזור לארץ אדע אם התקבלתי לתוכנית באוניברסיטה שניסיתי להתקבל אליה ואם כן אני מאוד ארגע: זו גם תוכנית טובה וקטנה שמבטיחה אנשים איכותיים (נדירים מאוד בנוף של אוניברסיטת חיפה), היא גם מבטיחה מלגה מלאה וגם מעניקה חופש לימודי מסויים באוניברסיטה, כי אני אמנם רשומה אבל לא סגורה על עצמי בכלל. וגם יהיה לי יותר קל להסביר לעצמי למה אני לומדת באוניברסיטת חיפה, אם הפסיכומטרי שלי מאפשר לי ללמוד אותו דבר באוניברסיטאות אחרות, ואין לי שום אהוב שקושר אותי לכאן. אני גם מנסה להתקבל לעוד משהו שגם טומן בחובו כל מיני הבטחות כלכליות וחברתיות, מטעמי פרטיות אני לא אכתוב עליו. עם המזל שלי ועם הנטייה להגיד את הדברים הנכונים בצורה שאף אחד לא מבין, למרות שברור לי ולסובבים אותי שאני מתאימה לשתי התוכניות, אני בטוח אצא קרחת מכאן ומכאן (אבל לא מהרגליים. לא, הן לא יתקרחו ככה סתם פתאום!). אז החיים שלי, איך שחייתי אותם בחצי שנה האחרונה, משתנים ללא היכר.

החיים בשכונה, החיים בדירה, לימודים, שותפים חדשים, ללמד את עצמי לחיות בגפי שוב, לתפור את כל המקומות שנגעת בי כלכך עמוק עד שהפכת חלק ממני, לחכות עד שיחלימו ושוב להרגיש שלמה עם עצמי, גם אם אני רק אני.

אה, וגם לספר לו שזה מה שאני מרגישה ושלא נראה לי שזו הפסקה (ואני עדיין חושבת: רק שלא יסכים איתי, למה הוא לא נלחם עלי, אנחנו הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים)

זה מפחיד מאוד ואין לי מה לעשות מלבד לחזור לארץ ולהתחיל.