בבית. חזרתי. אני לא אוהבת לטוס, מרגיש לי לא טבעי. מעדיפה ללכת עם סנדלי השורש התכולות שלי עד שאגיע לים, ומשם לשוט, למרות שהשיט הכי ארוך שעשיתי היה רק 3 שעות.

רציתי לספר קצת על הטיול אבל פתאום בא לי לדבר על השיט הזה. שטנו מהוליהד לאירלנד. אלו היו השעות האחרונות שלנו ביחד לעצמנו לפני שפגשנו את מאיה. בימים שלפני השיט ירד גשם והטיול שתכננו לעשות באנגלסי בוטל. נורא הופתענו מהגשם למרות שזהו מזג האוויר הצפוי בקיץ בבריטניה. אולי, כמו הבריטים, הסתנוורו משבוע השמש שהיה לפניו. הבריטים היו מסוחררים, ואנחנו האמנו באלוהי המטיילים שסידר את דרכנו, ופתאום הגשם הזה הפתיע אותנו. היינו צריכים למצוא מה לעשות עם עצמנו במשך ארבעה ימים בצפון וויילס, אולי אחד האיזורים המשעממים והפחות מפותחים בממלכה המאוחדת.

בסוף הסתדרנו. אני זוכרת שזו היתה הפעם הראשונה מאז שהכרתי את תום שהרגשתי שאני צריכה קצת מרווח. קשה לי שהעניינים לא מתוכננים נכון, שונאת לרוץ במקומות החשובים ולהתרווח במשמימים. אבל באמת בסוף הסתדרנו. את הלילה האחרון לפני המשט (לאירלנד, נו), בילינו בהוסטל היחיד שהסכים לקבל אותנו בהתראה כזאת קצרה. לקחנו אליו שני אוטובוסים ואז הלכנו 10 קילומטרים עם כל חיינו על הגב והגענו למקום הכי יפה שהיינו בו בטיול.

זו היתה עיירה קטנה ליד הוליהד שבעברה היתה עיירת נופש של מקומיים. למרות שנראה שידעה תקופות יפות יותר, היא עדיין היתה יפהפיה. כמו הנשים האלו שמזדקנות יפה. מה היה שם? קשה לי לזכור. עברה שנה, ושמתבוננים אל תחילת קשר שנמצאים בסופו, הפרטים הקטנים נהיים מטושטשים. אני זוכרת מדשאות ענקיות, וחבל כביסה, ואולי תלמידים שהיו שם בפרוייקט מיוחד, וגשר שראינו מרחוק שהוביל אותנו לנחל שהוביל אותנו לים, פתאום ים, ים של גלויות, עם סלעים גדולים וסירות צבעוניות מתקלפות. ואולי סוד יופיה של רוסקולין היה טמון בהפתעה. הרי לא ציפינו לשום דבר, לא קראנו עליה בשום ספר, לא ראינו שום אלבום שלה בפייסבוק, רק חיפשנו מיטה נורמלית לישון בה בלילה, ופתאום נגלה אלינו הים הזה.

ישבנו שם על איזה סלע, ניסינו לתפוס זכרון טוב, ואמרתי לתום: אתה יודע מה הכי יפה פה? זה נוף בתולי. אנחנו אולי היחידים מבין מי שאנחנו מכירים שהיה כאן או אולי אפילו יהיה. למרות הבריטים המזדקנים שמהגרים לפה כל קיץ, איכשהו, הרגשנו בסוף העולם.

רציתי לכתוב פה על הפעם השניה ששטתי, באותו הטיול. פתאום אחרי הזכרון היפה הזה (ועצוב. כל הזכרונות היפים שלנו נהיו עצובים) קשה לי להוסיף עוד מילים. אני רק אגיד שזו היתה נסיעה קצרה וסוערת מאוד, כמעט כל נוסעי המעבורת הקיאו או התפתלו באומללות, ורק אני טיילתי בין המושבים והרגשתי שאני מאוד אוהבת את הים. 

זו היתה הפעם הראשונה ששקלתי ברצינות להיות פיראטית.

בכלל רציתי לכתוב על ארהב. אולי מחר. אולי זה לא היה כלכך משמעותי. אולי עוד שנה, כשאתגעגע.