לפני שנה כתבת לי: האם נפסיק להיות יאירים כמו שהוא עם מרים? האם נתפוגג לגמרי?

מתנת טיסה קניתי לך את 'שתהיי לי הסכין' ועט. סימנתי לך כמה משפטים ורציתי שנמשיך. פה ושם כתבת לי. ואז שאלת את עצמך את זה.

אני לא רוצה שתהיה לי היאיר, אמרתי לך. וצעקתי בלב- בסוף הוא עוזב אותה. הוא מתפשט עוד ועוד עד שבסוף, כשהיא מקבלת אותו לגמרי לתוכה, הוא בורח. אבל לא אמרתי לך כלום כי לא רציתי לגלות לך את הסוף (עכשיו אני חושבת: של הספר או שלנו?).

לא סיימת את הספר. אני תוהה איפה הוא היום. אולי בשבוע הקרוב שתעביר את הדברים תמצא אותו באחד המדפים, כולו מלא בטביעות ידיים שניות: של החנות וטביעות הקריאה שלי אליך. הייתי רוצה אותו כי תמיד רציתי עותק, והוא השני שהענקתי למישהו שלא חזר אלי. הספר הזה, לתת אותו במתנה למישהו שלא מחזיר, זה מאוד קשה. לתת אותו למישהו זה אולי המתנה הכי אישית שנתתי. כמו לסמוך על מישהו שיחזיק.

הייתי רוצה שיום אחד תצליח לקרוא אותו. אולי בין השורות תמצא אותנו, שוכבים על הרצפה בדירה הישנה שלי, היא כלכך מאובקת, הלחיים על הרצפה, מסתכלים אחד על השני מנקודת מבט של מה שנפל מהשולחן ואף אחד לא בא לחפש. אז אמרת לי שאתה אוהב אותי, ולמרות שלא היכרת אותי בכלל לא ברחתי לשום מקום. אולי תתקשה למצוא אותנו שוכבים שם בגלל כל האבק. כמה אבק הצטבר עלינו. איך הרשנו לעצמנו להתפוגג ככה.