היום מישהי מהעבודה אמרה לי: וואו, נראה לי שכל המידע בעולם התחלק בינך לבין תום. פשוט ידעתם הכל. אני זוכרת שהקפצתם אותי הביתה ולא הפסקתם לדבר, על דברים שמי מבין בהם, אמרתי לבחור שישב לידי- שאל אותם משהו, זרוק להם איזה מושג. תגידי, מיכל, מה זה דיסוננס קוגנטיבי? ואת, בכלל באמצע שיחה, מבלי להתבלבל ולתהות מה אני רוצה פשוט התחלת להסביר, ותום הצטרף ונתן דוגמה, ואת נתת דוגמה אחרת וזה היה הכי טבעי.

צחקתי. זה היה נחמד לשמוע את זה ומאוד נכון. אני ותום היינו תוהים הרבה ביחד, מתווכחים, מלמדים אחד את השני, שולחים אחד לשני כתבות מעניינות. היינו מאוד דומים. היום מישהי סיפרה לי שגם נראינו דומים: גבוהים, רזים, אשכנזים יפים כאלו, פוליטיים. היה לנו תחומי עניין מאוד דומים. וזה דבר נדיר ונשגב מאוד בעיניי. מעניין אם אמצא את זה שוב.

(לא בטוחה שהיא ידעה שנפרדנו)

ובינתיים, כמה שעות לפני זה, הסברתי לבחור אחר תוך כדי צחצוח שיניים והתארגנות נמהרת לעבודה שאין בי רצון שיציעו לי נישואים לעולם. זו אחת ההחלטות החשובות בחיים ואני לא רואה איך אפשר להגיע להחלטה הנכונה אחרי שהבחור כבר השקיע מלא כסף וירד על הברכיים וכבר קנה טבעת ואולי אנשים זרים צופים- ואיך אפשר להגיד לזה 'לא' או אפילו 'שניה, תן לי לחשוב על זה'. לא חבל על כל הכסף?

כן, אבל אם אני אקנה לך טבעת ב20 שקל מקסטרו ונתקלח ביחד ואני ארד על הברכיים ואגיד לך: מיכל, אני אוהב אותך, אני רוצה לחיות את כל החיים שלי איתך. זה גם פסול?

וככה אנחנו, 7 וחצי בבוקר במקלחת, הוא כורע על הברך במקלחת כשהוא לובש תחתונים בלבד, אני חצי לבושה עם שאריות משחת שיניים בפה. שנינו מופתעים מעצמנו.

הם שניהם בחורים טובים, אמרה לי בחורה מהעבודה, וחשבתי לעצמי: איך נהייתי כזאת ברת מזל, אלוהים יודע