יום אחד אני אכתוב ספר, ואשתמש לא פעם בכלי הספרותי של הקבלה בין מה שקורה מסביב לדמות לבין מה שקורה בתוכה. זה פשוט משהו שאני עושה. אני קולפת גזרים בחוסר ריכוז ופתאום קולטת שהקולפן הפוך ופתאום הכל בהיר לי ואני צוחקת באמת. אני נכנסת לחדר הערום שלי: גם חסר סימנים מזהים וגם ערום בערימות, ומתבצרת במיטה בבלבול. אני משתמשת בנטבוק עד שהוא בנשימותיו האחרונות באמת לוחש לי: תכניסי אותי לחשמל, ופתאום שאלות: איפה הכבל, למה הוא לא בתיק, מתי הוא הספיק להקשר לי ככה, להתכרבל בתוך עצמו שוב ושוב, רק נערת גומי מסוגלת להשתחל בעצמה בכזו גמישות. אני עסוקה בכל המחשבות האלו והמחשב מפרפר ונרדם.

העניין הוא כזה. יום אחד אני אכתוב ספר. יהיה רגע שהדמות תתעקב על פריט טכנולוגי מסוים ועל התהליכים הטכנים שהוא עובר ופתאום תתבהר מחשבתה. העניין הוא, שהילד שיקרא את הספר 20 שנה לאחר מכן, לא יבין את הדימוי.