לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי

כינוי:  כהלך התם

בת: 36

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2012    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

היהודי האחרון


"לא כולם היו יפי בלורית ותואר. חלקנו גם היו מכוערים"

"ואתה?"

"לא, אני הייתי יפה"

 

"אני חושב על אברהם שירד אז למצרים, ומצרים היתה אמריקה של אז"

 

"הם המציאו את הה' לפני שהיתה להם ארץ, שמיים, אדמה"

 

"מסגר מכני לא נהייתי, לצערי"

 

"והנהג מונית אומר לי: צריך לעשות מתקפה על ארה"ב, כי אובמה מוסלמי וצריך להרוג את כולם. לא אכפת לי שהוא חושב ככה, אבל הוא מצביע בבחירות!"

 

"האמת שחשבתי שהיום אני אלך.. תשאלי שאלה אחרת"

 

"הניגון משתלם"

 

"ג'ון סטוארט, אני רואה אותו כל ערב, יש לו הומור יהודי משובח. ארץ נהדרת? עוד בדיחות על פואד. פואד, הוא שמן, בדיחות כאלו כל אחד יכול לעשות"

 

"תני לי חודשיים ואני מסתלק"

 

רשימות שכתבתי בזמן פגישה עם יורם קניוק.

נכתב על ידי כהלך התם , 16/7/2011 10:15   בקטגוריות הר נבו, המלצה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הר נבו- הסוף


בחורה מרגישה הכי סקסית כשהיא מורחת קרם גוף על הרגליים שלה.


היום לא יתפרסם טור. גם לא שבוע הבא או בשבועות שאחריו.

למה? אני לא מאוכזבת, פשוט כל העניין של לנסות להתפרסם יחד עם להשאיר את המקום הזה נסתר היה מבלבל מידי בשבילי. אני כבר לא בת 16 (כמה פעמים אמרתי את זה בשנתיים האחרונות?) שאומרת הנני, הכל כולל הכל, מוץ תבן גרעינים וכו'. אני כבר מבינה שלפעמים צריך לעשות הפרדות.

אז אני פותחת אתר, עדיין לא ברור אם לבד או בצוותא, ואנסה לגדול משם. מקום שבו אני לא איזו הזיה אינטרנטית אלא גם שם ותמונה וקישור. שאני עוד שלוחה שלי ולא מקום להסתתר בו ולחלום חלומות.

 

אני אוהבת את הבלוג הזה. קשה לי להבין עדיין למה, אבל אני תמיד חוזרת אליו כמו אל ים. כיף לי לשמור פה רסיסי חיים, להתנקז לכאן בלילות/ ימים לבנים. אני אוהבת לדפדף ולחשוב: תראו כמה השתניתי, או לא. לפעמים להתפרק, לכתוב ולכתוב מבלי שיהיה לי אכפת מה יבינו, ולעיתים להתרחק ולשמור נגיעה.

אני אוהבת שזה עוד משהו שאני, אבל לא כל מה שאני. שלפעמים אני אתנסח פה כמו שלעולם לא אצליח לגמגם במציאות ולפעמים אני בוכה על דברים שכביכול לא מזיזים לי (וזו לא צביעות, הם באמת לא, תודות להפוגות קצובות).

 

אני אוהבת לכתוב כאן בלי שום רסן של שפה או פופולריות שנושפת על עורפי, ובגלל זה לכתוב טור היה קשה כלכך. כי מצד אחד רציתי שהוא יתפרסם, שאני אתפרסם, ומצד שני לא הבמה שהוא נכתב מתוכה. לא אני. אני אבל לא אני.

וחשוב לי לכתוב ולהתנסות בכתיבה עיתונאית, ואפילו החוקים הטיפשיים האלו של מתי שמים פסיקים ולא חותכים פסקה באמצע, אבל אני אוהבת לחתוך פסקאות באמצע ולכתוב משפטים באורך ספר, ובגלל זה פתחתי בלוג לא מחייב.

וגם לכתוב שטויות על בגדים לצד רצון להיות אדם יותר כנה ומקולף מציפיות היום יום, לי זה גורם בחילה. אז אני מחלקת, מפרידה את הדברים שקולעים אותי. אתם בטח מבינים.

 

לכל השלושה וחצי אנשים שעקבו, אתם מוזמנים להגיב ולצרף לי מייל או דרך התקשרות כזו או אחרת ואני אשלח לכם את האתר כשהוא יהיה מוכן.

לכל מי שעקב אבל לא יזדהה כאן כי הוא מכיר אותי במציאות (נו, אני יודעת שאתם שם), אני אפרסם את זה בעוד אפיקים שקשורים אליי והוא יוכל להגיע אליו משם.

לאנשים שסתם עברו פה כיאה לשבת נינוחה וקצת משעממת מול המחשב, וקצת לא מבינים על מה אני מדברת, מוזמנים לקרוא פה בצד על דברים שכתבתי בעבר.

או בעצם...

 

אני אקשר פה למקרה שיום אחד זה יעיק עלי ברשימות.

 

על חלומות ומציאות- טור ראשון

האח הגדול- ישראל מחפשת גיבור

דברים מעצבנים

תפסיקו לטוס לי

זרים ומוזרים

פרדוקס האושר

חנוכה- על שום מה?

עם הספר- עכשיו במבצע

סרטים שראיתי לאחרונה

הזוכרים בדמעה- עיצוב זכרון השואה בישראל

באיחור אופנתי (היחיד שהגיע לעמוד הראשי)

המלחמה על הדו מימד

 

 

שבת שלום ודרך צלחה.

נכתב על ידי כהלך התם , 6/2/2010 17:27   בקטגוריות 6 מילים, הר נבו, אופטימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מפה ולשם ב-7/2/2010 18:10
 



המלחמה על הדו מימד


זה לקח  חודש וחצי, אבל השבוע סוף כל סוף ראיתי אווטאר.

 

האירוע גרר שלוש מסקנות עיקריות:

1. מאיה ואני עסוקות יותר מידי כל אחת בענייניה בשביל לקבוע לעשות משהו ביחד.

2. בשנים האחרונות התרחקתי מעולם המחשבים בצורה כזאת שאפילו כרטיסים באינטרנט לא הצלחתי להזמין (מה שגילינו, לצערנו, בקופות). אני רואה את זה כיתרון לחיי.

3. הסרט אווטאר הוא.. די בסדר.

 

כן, אווטאר, הסרט הרווחי ביותר מאז המצאת הIMBD, הוא בסך הכל בסדר. אין ספק שהוא מרשים: פנדורה נראית טוב יותר מרוב החלומות הכי צלולים שלי, האפקטים outstanding (לא מצאתי מילה בעברית) וההתעסקות בפרטים הקטנים ביותר שבכלל לא ציפינו לראות בסרט בהחלט מוערכת. אבל הסרט, כסרט, הוא בסדר. כשהאורות נדלקו ועלו הכתוביות (וכולם מיהרו להוריד את המשקפים כדי לא להראות דבילים) לא רצו לי בראש הסצינות החשובות כמו שקורה בסרטים אחרים שאהבתי ונגעו בי. הוא נגמר וחשבתי: היה נחמד. מה עושים עכשיו?

 

וגם שבירת השיא של טיטאניק לא מרעידה לי את הביציות (למרות שתהיתי אם אני הצופה שהטתה את הכף לעברו). זה הגיוני לחלוטין. הרבה קרה בעולם מאז שרוז איבדה את ג'ק במצולות הים. ב12 שנה מאז שיצא טיטאניק לאקרנים, האדם התפתח טכנולוגית מספיק כדי לזנוח את הקולנוע: הוא המציא את הDVD.

 

ובאמת, ללכת היום לבית הקולנוע זה בזבוז כסף. 45 שקל בשביל מסך גדול ופופקורן? חרף כל האיומים כנגד הפושעים שמורידים סרטים באינטרנט (ואבא שלי הוא הגדול בהם כנראה), זה המעשה ההגיוני לעשות. לראות סרטים רק בקולנוע זה יקר מידי, ולחכות להם בטלוויזיה זה לא משתלם. אני חושבת שהתרבות צריכה להיות יותר זמינה לאנשים (וכבר כתבתי על זה סביב נושא הספרים) למרות שאני מצליחה להבין את המאבק הלגיטימי כנגד ההפצה באינטרנט: אם אני הייתי יוצרת סרטים, היה לי קשה שאנשים גונבים לי את הפירות מבלי לשלם. בכל אופן- 40 שקל לכרטיס, ואפילו יותר- זה מוגזם.

 

אווטאר הצליח להביא אנשים לקולנוע, כי להוריד אותו באינטרנט היה מעשה טיפשי. הסרט הזה לא מספיק טוב כדי לבזבז עליו 3 שעות מול הטלוויזיה (כי העומק היחיד שיש בו הוא כנראה בנוף שסביב הדמויות), והוא באמת מרשים. ומי ירשה לעצמו לא לראות סרט כה חדשני וכה מדובר ולהשאר מחוץ לשיחה? אז גם השבוע, 6 שבועות אחרי שיצא בישראל, ההקרנות מלאות וכרטיסים אפשר להשיג רק בהזמנה באינטרנט (+5 שקל עמלה).

 

הפרומואים (המצאה גאונית, אגב, כי אני תמיד מאחרת לסרטים) שהקדימו את הסרט היו גם הם בתלת מימד. גם עליסה בארץ הפלאות, שרק 4 (כן? באמת?), ועוד כמה סרטים מונפשים הולכים לצאת בחצי שנה הקרובה בטכנולוגית ה3D. השמועות אומרות שעליסה שווה צפייה וחסכון. זה בהחלט צעד מתבקש במלחמה של בתי הקולנוע נגד תעשיית הסרטים הביתית הפיראטית: יש להם קלף שהפלזמה לבדה לא תוכל לענות לו. מפה אפשר לדמיין בקלות איך העתיד של תעשיית הקולנוע יראה, או לפחות דרך אילו משקפיים.

 

ואני חושבת: אבל מה עם סרטים שלא צריכים תלת מימד? הקולנוע הוא תעשייה של מספרי סיפורים, אבל לא רק סיפורי הרפתקאות או עלילות דם כאלו ואחרות שלא יזיק להם עומק. יש גם סיפורים רגילים.

סיפורים על אנשים, על חיים כאלו ואחרים, סיפורים שלא נזקקים לנופים מרהיבים או פיצוצים כדי להיות מרתקים ומעניינים. צריך לדעת איך לספר אותם, ויש כמה במאים מצוינים שם בחוץ שיודעים לעשות את העבודה.

מה יהא על הסרטים האלו, הרגילים, המצוינים, שאין צורך לראות אותם בתלת מימד בשביל להנות מהם באמת. ומה יהא על מגוון האנשים שיוצרים את הסרטים האלו, שלפתע יהפכו לסרטים הפחות רווחיים? הם ימשיכו בקו שהם מכירים ואוהבים, או ילכו ויתעסקו בקולנוע, שמבחינת הצופים, באמת שווה לעשות?

 

חבל, כי כמה מהסרטים האהובים עלי ביותר לא צריכים 3D בשביל להיות טובים יותר. אני לא מדברת רק על אמלי. טובים ממני ניסו לאמוד את ההיסטוריה, בצורה המונית, מדודה ודי קולעת כיאה לאתר אינטרנט אוניברסלי. הייתי שמחה לראות כמה סרטים מהרשימה בתלת מימד, אבל הרבה מאוד סרטים (כמו חומות של תקווה, הסנדק, פורסט גאמפ, שכל אחד ימשיך בראשו) לא צריכים יותר משני מימדים. הם טובים כמו שהם.

 


יונתן העיר לי שמבחינה היסטורית, חלף עם הרוח היה יותר רווחי מטיטאניק ואווטאר ביחד. בגלל כל מיני אינפלציות שקרו ב70 שנה האחרונות וירידת ערך הדולר הוא הרוויח במונחים של היום 4 מיליארד דולר. לא קשור לנושא הטור באופן ישיר, אבל בהחלט פרט שמעניין לשקלל.

 

יכול להיות שזה הטור האחרון שיתפרסם בפורמט זה, אבל זו לא בשורה רעה.

נכתב על ידי כהלך התם , 30/1/2010 21:42   בקטגוריות הר נבו, המלצה, תרבות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Betty Orange ב-1/2/2010 17:17
 



באיחור אופנתי


יום שחרורי קרב ובא, וליבי מלא בחששות.
כמובן, יגידו כל המנוסים בדבר (ויש, לצערי, הרבה כאלו), להשתחרר זה לא קל בכלל. את צריכה להחליט לאן באמת מועדות פנייך, את צריכה לעצב את חייך בלי מסגרת, את צריכה אשכרה לחכות בתור בכניסה לתחנות מרכזיות. פתאום לשלם על כל הנסיעות ההזויות שאת עושה, או להתחיל לחפש עבודה שתכבד את עצמך ואת חוקי המדינה, מה שגם לקפוץ פעם בשבועיים לרופא מומחה בטענה שאולי יש לך סרטן תתחיל לעלות לך כסף.
כן, להשתחרר זה מפחיד, אבל לא על החששות האלו אני מדברת. הן גם שם, מגעגעות כל הזמן בירכתי ראשי, עולות מעל פני השטח כל פעם כשאני שולפת חוגר בחשיבות עצמית של סוכנת FBI. אבל הן משניות.

במקום הראשון באמת תופסת שאלת חיי, אבל על זה אדבר אולי בפעם אחרת, בפסים יותר אישיים. אבל למקום השני הסתננה סוגיה, פחות חשובה לכל הדעות אבל לצערי בוערת הרבה יותר: בראשון למרץ אני הולכת להשתחרר. מה אני הולכת ללבוש?

"אנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו" כתבה לי מאיה באיזה לילה אפרורי. "פתאום כשנשתחרר נרגיש שאין לנו מספיק בגדים. שאין מספיק בגדים שמגדירים אותנו איך שאנחנו היינו רוצים. שפתאום לא נצליח לבחור מה ללבוש כל יום. שיהיו דברים קטנים מידי וזה יבאס.. ושיום אחד, לא יודעת אם נתגעגע למדים אבל בטוח נפסיק להתרגש מבגדים אזרחיים".

וזה נכון. בשנתיים וחצי האחרונות בגדים היוו מותרות. ביומיים-שלושה שהייתי בבית, היה כל כך כיף להתלבש, שהייתי משקיעה בהופעה גם כשהייתי רואה סרט. בטלוויזיה. טוב, לא עד כדי כך, אבל כמות מאוד מצומצמת של בגדים התאימה בדיוק לכמות מאוד מצומצמת של זמן פנוי (שבו אתה רואה חברים שונים אחת למספר שבועות, ויכול להעביר כמה ערבי שישי באותה ההופעה).
ואמנם ללבוש מדים כל יום זה תמיד: לא-נושם בקיץ, לא-מרגיש-שכבה בחורף, חולצה במכנסיים זה מטרד ולעולם ועד ישמין. כמה שמדים מחמיאים לרוב הבנים בצורה היסטרית, בנות תמיד יראו טוב יותר בבגדיהן שלהן. גם אם מדים יושבים על בחורה טוב (בעזרתה של תופרת מיומנת כמובן), תמיד בגדיה האישיים יראו עליה טוב יותר (במקרה הנ"ל גם סביר להניח שמדובר בכוסית, ואז היא תראה טוב גם אם היא תלבש שקית זבל ותהדק את החוט מסביב למותניים, אז זה לא באמת משנה).
אבל מדים מניחים לך לא להתעסק בעצמך איזה שנתיים-שלוש. לוותר על הזמן הזה בבוקר שבו צריך להחליט מה ללבוש, וזו הקלה עצומה. ובקרוב מאוד אני אמנם אוכל להתלבש איך שאני רוצה, כל יום, בבגדים שבאמת מחמיאים לי, בשלל צבעים. מצד שני, בתוך כל השפע הזה, במה לבחור?
 
ואם עד עכשיו יכולתי להנות (או לסבול?) מהדילמה הזאת פעם-פעמיים בשבוע, היא חוזרת להיות יומיומית. ואם ב2006 כשסיימתי בית ספר האופנה היתה יחסית פשוטה, ב-2007 קרה מהפך: בגדים נהיו מסובכים.  אם בזמן שהייתי בתיכון האפשרויות היו בחירה בין סוגים שונים של חולצות, היום תרבות השפע הכתה ללא רחם בבנות ארצנו. ההפרדה בין קז'ואלי ליוקרתי נהייתה חסרת משמעות. מאז הסקיני הגיע לקניוני ארצנו הוא הפך את הקולב על וַווֹ (vavo, הוו שלו) והביא הרבה יותר אפשרויות לחיינו. אין יותר אופנה של ימינו: הרטרו הגיע, מותר לכם ללבוש הכל. ניינטיז, אייטיז, שנות החמישים אפילו נהיו לגיטימיות. ובתוך כל הידע הזה, ים של קולקציות, וחברה שמעצימה את הדגש על אינדיווידואליות והתבטאות בכל פורמט (ע"ע: יו-טיוב, פייסבוק) נדרשות בנות ארצנו להחליט: מה לעזאזל ללבוש?!

כרמל חילקה את העומדים מול ארון הבגדים לשלוש גישות. אני לא מדברת על התוצאה הסופית (דיברתי על זה קצת בעבר), אלא רק על השקפת העולם, מה החוקיות שבה אני בוחר את הבגדים שלי. יש כמובן הפרדה בין גברים ונשים (כשאפשרויות הבחירה שלך הן רק בקטגוריות של 'חולצה' ו'מכנסיים', זה משמעותית מסובך פחות!)

המוזנחים:
הכי כיף להיות מוזנח. בגדים הם בגדים הם בגדים ומטרתם למנוע ממך ללכת ערום בציבור. יש להם ג'ינס, כמה חולצות יפות, טרנינג, ולא צריך יותר מזה. בגרסא הנשית תמצאו מדפים שונים ל'יומיום' ול'יציאה', הגרסא הגברית תסתפק בג'ינס וחולצת סוף מסלול לכל אירוע עם שינויים קלים: לבנה גזורה בקיץ, אמריקאית בחורף, וסוויטשירט כשממש ממש גשום. אופנות מזדמנות הן מהמוזנחים והלאה, ואם במקרה יש להם סקיני בארון, זה כי לא היה שום דבר אחר בחנות.
פריט חובה: תחתונים?   
 
המודעים:
המודעים כשמם הם, הם יודעים מה קורה. הם מודעים למה שקורה בעולם, למידות גופם, למה שבאופנה, ולכמה כסף יש להם בכיס. הם מודעים לכללים: לא הולכים עם ורוד ואדום, מפוספס ונקודות, כסף וזהב, יותר מידי צבעוני בפעם אחת. יש להם את רוב סוגי הבגדים בארון ויותר מתיק אחד, ואת היפים יותר הם שומרים לימים מיוחדים. להתלבש יפה זה חולצה יפה וג'ינס, ולאירועים מיוחדים יש גם שמלה. הם אוהבים ללכת ברחוב ולהעריך את העוברים ושבים, אבל בדרך כלל לא יהיה להם פנאי, זמן, כוח או כסף להשקיע כל כך הרבה בלבוש שלהם עצמם.
להיות בן שמודע לעצמו, אגב, זה הרבה יותר פשוט. פשוט צריך... להיות מודע. בתור גבר אתה צריך כמה חולצות מחמיאות, אולי איזה פריט כמו צעיף או כובע - ואתה מודע לעצמך. כמה פשוט, ולמרות זאת, נדיר.
פריט חובה: גופיה מתחת לחולצה (אצל בנות).
 
המתלבשים:
כל יום אצל המתלבשים הוא תצוגת אופנה חד פעמית, לעולם לא תתפסו אותם באותו שילוב פעמיים. הם יהיו נושאי הדגל להבלחות אופנתיות, קודם תראה את זה אצלם (גזרה גבוהה? השתגעת?!) ורק אחר-כך על מפורסמים בעיתון. אין אצלם הפרדות: הם יגיעו ליום הכי שגרתי בשמלה, ולחתונה בערב עם ג'ינס, ותמיד יזכו למחמאות. נראה כאילו הארון שלהם משתרע על פני רבע דונם לפחות, וכל סוג של בגד יש להם בכמה צבעים, שיתאים. לא בהכרח זה נכון, והדימוי גם לא מחייב שהם ישקיעו את כל זמנם מול המראה, חלקם פשוט נולדו עם היכולת הזאת לזרוק על עצמם משהו ושזה יראה נהדר, או להבין: זה לא זבל, זה ישתלב מצויין עם חצאית וג'קט גדול.
אצל בנים הקו שמפריד בין המודעים למתלבשים הוא מאוד דק. המודעים מתלבשים מספיק טוב. יש כמה יחידי סגולה שמתלבשים באמת. לא הייתי רוצה להיות סתומה וסקסיסטית, אבל מה שמבדיל את המתלבשים הגבריים מהמודעים הוא בדרך כלל העדפתם המינית (לא אכליל. אני מכירה גם כמה הומואים שהם לגמרי מוזנחים).
פריט חובה: משהו מתקופת סבתא שאתם לעולם לא הייתם לובשים, אבל איכשהו אצלם זה משתלב מצוין עם הכל.
 
אני אדגיש שהחלוקה הזאת היא לפי גישות שלא בהכרח קובעות את התוצאה הסופית. יש את הבנות האומנתיות שלובשות את הדברים הכי ביזארים וזה נראה עליהם מצוין, ואת אלו שהולכים תמיד לפי צו האופנה וזה פשוט משעמם. יש מוזנחים שתמיד נראים טוב לעומת מודעים לעצמם שיכולים לבלות שעות מול המראה. העניין הוא לא התוצאה, אלא מה הקווים המנחים אותי, אם יש כאלו, כשאני פותח את הארון.

ובעוד חודש אני הולכת להזדכות על כל הירוק-ירוק הזה, ולבחור את בגדיי בקפידה. מי אני? קל לנחש. פעם הייתי מוזנחת (יש לי תמונות משנים יותר מוקדמות שאני באמת לא מבינה מה עבר לאמא שלי בראש שהיא הלבישה אותי ככה). עם הזמן למדתי חלק מהכללים. אני מודעת, לומדת לאט לאט מה מתאים למה. לפחות מנסה להיות כזאת, פשוט כל הזמן מתווספים חוקים (למרות שיש דברים שפשוט נשגבים מעיניי. כל פעם שאני לובשת חום ושחור אחותי מאיימת עלי שהיא תנתק איתי כל קשר. נחשו מה היא).

אני אוהבת להתלבש יפה, אבל בדרך כלל זה מסתכם בחולצה יפה, צעיף, מגפיים. לפעמים אני מנסה לסבך - ללבוש שמלה, אולי טייץ, אבל מרגישים שקצת הלכתי לאיבוד. אז מה לבחור? כמו שפעם אסף אמר לי: את לא מבינה גדולה באופנה. אבל את יודעת מה יראה עליך טוב. במקום מסויים, הייתי רוצה להיות מהמתלבשות. הייתי מתה להיות קצת אומנותית ומפתיעה כמוהן. לצערי, אלוהים לא בירך אותי בהבנה של מה מתאים למה, אלא באיחור כרוני. אין לי זמן, כסף או כוחות נפשיים לבלות כל כך הרבה זמן מול המראה. ובמילא תמיד להיות בחורה עמוס לי מידי. אני פשוטה מידי בשביל כל זה.

או בעצם, ואולי זה הטיעון המנצח: מספיק מסובכת, גם מבלי לערב בתוך זה בגדים.
נכתב על ידי כהלך התם , 23/1/2010 20:51   בקטגוריות הם אמרו, הר נבו, צבא  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מחכה לכביסה ב-27/1/2010 19:00
 



הזוכרים בדמעה


(ותודה ליונתן)

 

אני לא זוכרת בדיוק באיזה רגע זה היה, אולי בהרצאה על תפקיד הקאפו ואולי על יהודים במסתור, אבל פשוט הרגשתי שאני לא יכולה יותר ויצאתי החוצה. 

 

אם זה נשמע לכם מוכר, אז זה לא. בעוד לרוב האנשים בעולם יש 'סף שואה' שהם יכולים לספוג בתקופה / יום / חיים, ובחישה אגבית בנושא עושה להם קצת סחרחורת ובחילה, כזו ששמורה לתקופה של אחרי פסח, וגם אז זה רק לשעה-שעתיים במקרה הטוב, אז אצלי המצב הוא אחרת לגמרי. כשאלוהים העניק לכל מיני אנשים כל מיני תכונות, לי הוא העניק רעב אינסופי לדעת והרבה תאים במוח לשמירת ידע בלתי שימושי בלבד. קרה דבר והנושא שעניין אותי יותר מהשאר, בצורה מופרעת למדי היה השואה והזכרון שלה.

כן, אני פריקית. הנושא הזה מרתק אותי בצורה בלתי רגילה ומאוד לא אופיינית לגילי. פעם היינו צריכים לעשות טריוויה על נושאים אישיים, וכל אחד בחר נושא שהוא ספץ בו. שלחתי למאיה- 'במה אני טובה?'- בלי יותר מידי פרטים, כדי לא להטות את תשובתה. אחרי 10 שניות קיבלתי הודעה: טרבלינקה.

 

אז כשגיליתי שהביה"ס שאני מדריכה בו מוציא את התלמידים ליד ושם, ברור שהתנדבתי לצאת. וכשהבנתי שמוציאים משלחת לפולין, והמסר הכי עמוק שהביה"ס הצליח להגיד בנושא היה: "בתור אחד שכן צאצא לניצולי שואה, תסתמו את הפה פושטקים" הבנתי שאני חייבת להתערב.

אז בחודש האחרון אני מתעסקת הרבה בכל מיני שאלות גדולות על מהי אנושיות ומה הוביל למה, ולפעמים אני מנסה לשתף גם את התלמידים בסיפור. אני בונה שיעורים ובוררת סרטים, ומנסה להבין איך ומתי בתוך הטרגדיה הגדולה הזאת אני מסלקת מפי את כל שיני הבינה שלי (לא לבד, חברים, אל דאגה). השבוע יצאתי איתם לסמינר בן שלושה ימים ביד ושם.

 

יד ושם, המשולש והאגדה. מוזיאון מספר אחת בישראל לחקר השואה, תזמורת בלתי פוסקת של ממלכתיות ורחמים עצמיים.את כל זה ידעתי לפני זה, עוד כשאני הייתי תלמידה בי"א והצלחתי להבין- אוקיי, הרבה ידע. אבל מה אתם מנסים לומר חוץ מ'אי אפשר להגיד כלום על שום דבר'?

 

אבל אני הייתי ילדה חכמה והטלתי ספק בחיים מאז שאני זוכרת את עצמי. וגם בני השכבה שלי, הצבעוניים, מתוחכמים ובעיקר כמו כולם, עדיין הרבה מתחת לממוצע הארצי בבורות משוועת. ועכשיו זכיתי לראות את יד ושם בפעולה, מול תלמידים שברוב המקרים מכירים את השואה רק משיעורי היסטוריה (אם הם נכנסים אליהם בכלל), ומאוד סקרן אותי אותי להבין באיזה קווי מתאר הם מציירים את נקודת השפל הכי נמוכה של האנושות.

 

טרגדיה. הטרגדיה הכי גדולה שהעולם אי פעם ידע. הנה באו היהודים והמציאו ז'אנר משלהם, לא דילמה ערכית שהדמויות היווניות עמדו בפניה, לא סיפור אהבה עטור גבולות כפי שידעו גיבוריו הרומנטיקנים של שייקספיר - פשוט מצב קשה, כה עצוב ואכזרי שנפל פתאום מהשמיים בין 1939-1945. כלכך עצוב שבא לבכות. מה יהא על היהודים המסכנים שנאלצו לגלח מחצית מזקנם? מה יהא על הילדים שהושמו במנזרים ושכחו את יהדותם? על משפחות שנקרעו בסלקציה, על ראשי היודנראט שהיו צריכים להחליט מה יחיה ומי ימות? מה אתם הייתם עושים? אי אפשר לדעת. כה טראגי. מזל שזה עבר.

 

ואני, מול כמה וכמה מדריכים פשוט נחרדתי. הגנבתי מבטים לתלמידים (קצת רדומים, מידי פעם אחד זורק הערה חכמה ואז נבהל וזורק עוד אחת טיפשית) וחשבתי - זה מה שהם מבינים? זה מה שהיה שם?

 

הדבר הראשון שצריך להבין על ההיסטוריה הוא שהיא מורכבת מאנשים. שמהפכות גדולות קורות כשאנשים בוחרים להניף את נס המרד, ושתהליכים היסטורים קורים כל הזמן. אף איש לא אמר במהלך ההיסטוריה לאשתו "קראתי בעיתון שהתחילה המודרנה, אני חושב שהגיע הזמן לקצת בונדינג בתנועת ההשכלה, את לא חושבת?". זה פשוט קרה, כי המציאות השפיעה על אנשים שהפכו אותה בחזרה. וכשמנסים להבין איך קרה שאנשים הושמדו כמו חרקים, חייבים להבין מה היו היהודים ב-2000 השנים שקדמו לשואה. אילו חיים הם חיו ומה עמד במרכזם. וחייבים להבין גם את מה שכל יהודי אורתודוקסי ידע עמוק בתוכו - זה קשה, אבל בקרוב יבוא המשיח, וצריך להוריד את הראש עד שזה יעבור. חייבים להבין שגם החברה הזאת התפוררה בסוף המאה ה-19, ושכאשר מוסדות מתפוררים אנשים מוצאים מוסדות אחרים, ודת אחרת, ואנשים חדשים שיגידו להם מה לעשות. כך קמה התנועה הציונית, וכך הפכו מלא יהודים לאירופאים מן המניין. צריך גם לזכור שכשאנשים שונאים, אין לזה פתרון, ושברגע שמנפצים להם רציונל אחד הם מוצאים הגיון אחר כדי להצדיק את השנאה שלהם. ככה התפתחה שנאת ישראל הכפרית המוכרת לאנטשימיות מודרנית, כזו עם ביסוס מדעי וחזון שקרי לאנושות מוצלחת יותר. כשחברה כושלת כלכלית היא מאבדת אמון בממשלה שלה, ומפנה את פניה מדמוקרטיה חסרת יכולת לעבר מנהיג חזק שישליט סדר. היא תאפשר לכל בנאדם שיעמוד בראשה לעשות הכל, במיוחד כשהמדינה נמצאת במצב חירום.

 

כדי להבין את ההיסטוריה צריך לקרוא את המציאות ואת התהליכים החברתיים. להבין שאי אפשר להפוך אומה לרצחנית ביום, אבל אחרי עשר שנים שבהם עמלה ממשלתו של היטלר להפוך את היהודים לחיות ואת הגרמנים לחיילים נאמנים למולדת בכל מחיר, יהיה הרבה יותר קל לירות בהם כמו כלבים, ומאוחר יותר - להשמיט את המוות - להפטר מהם כמו זבובים. צריך להבין באיזה כלים הוא משתמש. איך הוא הופך אנשים לכאלה, ואיך הוא נוהג במי שמתנגד לו. צריך לשאול מה עושה החברה היהודית בזמן שכל זה קורה. צריך להבין את שיטת המחנות לפני 1939, ואיך מייצרים טרור ממשלתי. צריך להבין איך זה נראה, כי אנשים מורכבים לרוב מאותם הדברים, וההיסטוריה חוזרת, וצריך להבין איפה ומתי ומתי לזרוק את כל כולך לזה בכל הכוח, כי לשם מובילים הדברים.

וכשההבנה ההיסטורית הזאת נתקעת ברמת "לא נתנו להם להתיישב על ספסלים! אתם מצליחים להרגיש את גודל ההשפלה?" זה תוקע את החשיבה, וממקד את התמונה רק ביהודי המסכן, הנודד, שתמיד נרדף, ואיך זה מרגיש להיות תמיד העם הנרדף, ואז התמונה שמסביב מִטָּשטשת, פרצופי האנשים, וקשה להגיד- מה זה? זה מוכר לי. יכול להיות שזה קורה גם היום?

 

הדבר השני שצריך להבין הוא את נפש האדם. פועלים בה כוחות טובים ורעים, יוצרים ובונים והרסניים ומכאיבים. פרויד אומר שלאיד  הזה תמיד חשוב לתת מקום, אחרת הוא יצא החוצה בדרכים חמקמקות ובלתי מבוקרות. כשאנשים נכנסים למצב של שרידה, אז הכל מקודש ובלבד לחיות. וצריך לבחון את המציאות שהיתה, כמו החיים בגטאות, ולברור את הכוחות שהיו שם, השורדים והחיים, מי שבחר להתפלל וללמוד ולשמוח ולעזור, ומי שבחר לאסור על כל זה, כי זו כבר לא המציאות. עדיין לא במושגים של טוב ורע, אלא בהזרקת צבעים נוספים למציאות, שבראש שלנו היא צבועה תמיד רק בשחור ולבן.

 

אנחנו בוחנים את השואה וחושבים: מוזלמנים. שוכחים שפעם הם היו אנשים, שכל זה קרה שלב אחרי שלב - לא רק היטלר מוציא את היהודים מחוץ לחוק, גם אנשים שמוציאים את האנשים מעצמם. צריך להבין גם את מומחיותה של נפש האדם להדחיק ולשים תוחמי ראייה במקומות שיסתרו את עצם חיינו. לחשוב: מה עבר בראש למהנדס ששירטט את תוואי מחנות ההשמדה? לכימאי שמצא את הגז הקטלני הזול ביותר? למכונאי שהתקין מנועים בקרמטריום, לנהג הרכבת שבסוף היום חזר למשפחתו. אני לא מדברת על האנשים ה'רעים', על הנאצים שבלי בושה ירו באנשים לשם ההנאה. אני מדברת על האנשים ששמו כלכך הרבה מחסומים בתוכם כדי לא להבין את הרצח שהם מבצעים, או צבעו את הכל באידיאולוגיה נוקשה וחסרת פשרות. על האנושות ה"נאורה" שבתמורה לתשובה "קיבלנו פקודות" גזרה רק שנים ספורות של מאסר על הנוגעים בדבר, אם בכלל.

 

אנשים חיים כל הזמן וכל הזמן פועלים בהם הכוחות האלו ותהליכים היסטורים מסביבם. ומאז השואה קרו בעולם כמה מקרים של רצח עם, וממשלת ישראל מסרבת להכיר בהם מסיבות דיפלומטיות או כלכליות.

 

את כל זה יד ושם לא אומר. הוא מסכם הכל בנימת רחמים עצמיים על העם היהודי הנרדף כל הזמן. הוא מספר נקודתית את סיפורי השואה, ומסיים במשיכת אף, או במלמול ידע ומעשים אכזריים בנונשלנטיות של יום לימודים ארוך.

הם לא קושרים לתהליכים היסטורים ולא לנפש האדם. הם רק אוספים את הכל, את כל השמות והאנשים והסיפורים והדברים וכורכיםבסרט של רגשניות מאולצת. אושוויץ היתה פלנטה אחרת,עם חוקים אחרים ושמש קרה ובלי פרפרים בכלל. בואו אחרינו לסיור בכוכב העצוב הזה, ואחרי זה תעלו על האוטובוסים ותשובו לחיים הנוחים שלכם.

 

ומה התלמידים חושבים?

 

אני מניחה שהם יחשבו שזה נורא עצוב. או ירצו שזה יהיה עצוב, שהמסע לפולין יהווה עבורם טיול של בחינת סף הריגוש. פה הרגשתי, פה פחות. אני מניחה שהם יחשבו שזה נורא כל מה שהיהודים עברו ושאסור שמישהו יפגע בהם שוב, ולפיכך יתגייסו לצבא חזקים וצודקים ומלאי תוכחה עצמית - הנה, נראה אתכם פוגעים בנו עכשיו. הם ידברו על זה כמה שבועות, ואז יחזרו לסדר יומם ומידי פעם יעלו זכרונות של חוויות מהמלון.

אבל האם השאלות ינקרו בהם? הזהו אדם, מהו מרד, איך יכולנו למנוע את כל זה? מהו העולם אחרי אושוויץ? האם זה יוכל לקרות שוב?

 

כמה שנים אחרי משפט אייכמן חזר יחיאל דינור (הלא הוא ק.צטניק) מדבריו- אושוויץ לא היתה פלנטה אחרת. היא היתה כאן, על אדמת כדור הארץ, מעשה ידיהם של אנשים. ואנשים הם אנשים, והם לא משתנים. כי על פי מילגרם דרוש רק ציווי קל על מנת לגרום להם להכאיב לאנשים אחרים,  וקייטי ג'נוביסי היתה עדיין בחיים לולא אדישותם של 38 אנשים שהיו עדים לרציחתה להרים טלפון ולקרוא למשטרה בזמן.

 

בחברה צבאית כמו שלנו אנחנו צריכים להיות כל הזמן ערניים לשפיותנו. כשאסא כשר קובע ש'רוח צה"ל' היא דבר לא רלוונטי ומיותר ושבדרך למטרה כל האמצעים כשרים, זה צריך להדליק נורת אזהרה. כשממשלת ישראל סוגרת את שעריה בפני פליטי דרפור היא אולי חוסכת הרבה מאוד כסף ושומרת על טוהרה של החברה הישראלית, אבל היא שותפה לרצח העם בדרפור לא פחות מהמדינות שהשתתפו בועידת אויאן, ולא יכלו להרשות כלכלית/חברתית את כניסתם של יהודים כה רבים אל שטחיה. החברה הישראלית רוויה בגזענות ובשנאת האחר על כל פלגיה: דתיים-חילוניים, אשכנזים-מזרחים, ערבים-יהודים, עשירים-עניים. לשנאה יש שני מצבי שחרור- חינוך מחדש, או להכנס באמא של המסריחים האלו. את כל הססמאות נגד ערבים המציאו כבר במאה שעברה נגדנו, אז או שניקח השראה או שנפסיק ומיד.

מדינת ישראל נמצאת כבר 30 שנה במצב חירום, וזה מאפשר לממשלה לעשות דברים כלכך טיפשיים ולא דמוקרטים (ע"ע: חוק ההסדרים). אנשים מעדיפים לעצום את העיניים ולספוג את המכה, או גרוע מזה - לחפש אחרי מנהיג חזק שיבוא לעשות פה סדר, גם אם "חוק הנאמנות" נוגד לחלוטין את כל מה שדמוקרטיה מבוססת עליו. אנשים ממשיכים לשים חוצצים בתוכם, וממשיכים, לדוגמא, לקנות מוצרים שדמם או לכל הפחות עניותם של אסייתים מתנוססת עליהם בצורה שידועה לכל. או דוגמא פחות מוכרת - באוניברסיטה כלשהי באחד המבחנים היתה שאלה מתמטית שבה היו הנבחנים צריכים לחשב את מהירות הנוזל שתכונותיו היו כשל דם, ושנרמז בה שהיא גורמת למותם של אנשים. אני לא בדיוק זוכרת את פרטי השאלה, אבל מתוך 1000 נבחנים רק שניים כתבו שהם לא מוכנים לענות על השאלה הזאת. 998 האחרים סייעו להקמת מחנה השמדה בישראל .

 

את כל זה יד ושם מפספס. הוא מדבר על אירוע נקודתי בהיסטוריה, נקודת שפל שחלפה לה. הוא לא ממקם אותה גאוגרפית ולא מוסרית מלבד "הנאצים עשו דבר רע. היהודים היו מסכנים ולפעמים לא נותרה להם ברירה". הגישה הזאת כלכך קטלנית לזכרון השואה, כי היא מנתקת אותה מהחיים שלנו. ולצערנו, אנחנו אולי יודעים יותר, לבושים בצורה יותר מורכבת, אבל אנחנו לא יותר טובים מהם.

 

כשמדברים על זכרון השואה, כשצוללים לתוכו ומנסים להבין מי ומה ואיך ואיך אפשר ולמה, חייבים להציב נקודות ציון. חייבים להבין איפה הצפון ואיפה הים ולאן הולכים. אי אפשר לספר את סיפור השואה. חייבים לחנך אליו. בעצם, לא אליו, בתוכו, מתוכו. מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב היטלר מלך גרמניה את גולת ישראל. 

 

החינוך בישראל צריך לחנך את הנוער להיות מודע למציאות, לסביבה שלו, לכוחות הפועלים באדם ובעולם. אנחנו חייבים לחנך את הנוער להיות חושב וספקן וירא, לפתוח עיתון ולראות. כשאנחנו מגישים מגוון רחב של סיפורים על מגש הרחמנות העצמית, אנחנו מפספסים את זה. ובינתיים השנים עוברות, ניצולי השואה מתים להם, ואנחנו מתרחקים ומתרגלים ושוכחים. וזה מסוכן, לזכרון ולמורשת וגם, אני חושבת, להמשך קיומה של מדינת ישראל.

 

 (ובכלל לא פתחתי את הציונות שנסתרת בכל הסיפור הזה, כיאה למוזיאון שכל תרומותיו מיהודי התפוצות שמתגוררים בעיקר רחוק מכאן..)

 

 

לסיום, אצטט קטע מתוך 'שואה שלנו' המצוין של אמיר גוטפרוינד:  

 

"מאז הגעתי לגיל ומותר לי לדעת, שאלתי את אבא על שנת 39'. קצת לפני שהתחיל הכל, כשרק פינקלשטיין ידע. השנה הזו מפחידה יותר מכל מה שיוכל אבא לספר לי על ה'אחר-כך'. כי שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן. בשנת 39' היו ליהודים מיושבי דעת דעות מתונות, היו להם דאגות שבכוח התבונה לסלקן. אנשים נבונים סברו סברות, חששו, מצאו פתרונות. בעיתונים יהודיים פרחו דעות שנונות, יסודיות. הכל היה כה תבוני, 'פרוגרסיבי', 'מודרני'. בבתי הקברות הובלו יהודים נפטרים למנוחת עולמם. נאמר 'קדיש' בלחש. קצת לפני ספטמבר 39' עוד אמרו, 'העושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל'. הקהל ענה, 'אמן'. שנת 39' היא השנה שייתכן שאני חי בה, מדי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39'. הכל סביבי כה דמוקרטי, תבוני. עולם של 'גילויי דעת', 'עצומות', 'מחאות חריפות''. הכול בן רגע יכול להתהפך- לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ופרכוסי המוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך. זה היה קם גם כאן, כן. היו מתנגדים, כן, גם מהזרם השולט. גם הם היו אובדים. לא מיד, אבל כולם. אני מזהה סביבי את הטיפוסים שיבנו את השלטון החדש. כולם כבר כאן- מלך השוק השחור, משתף הפעולה, המלשין שעיניו פעורות בפחד. ראש המשטרה, החיילים הנאמנים, המוציאים פקודות לפועל. הם פה, הם חיים ומתרבים. הם אזרחים הגונים. המציאות הנוחה מסתירה אותם. אף פעם (כך סביר) לא תחשף המהות השחורה שלהם. משך כל חייהם, אולי רק רגע אחד או שניים ישיקו לגרעין נשמתם. היומיום משווק גרסאות מתונות שלהם, תולדות השגרה, מדינת ישראל המשגשגת. מלך השוק השחור לא יהיה יותר מסוכן ביטוח נוכל. משתפי פעולה יהיו חייטים, שוטרים, רופאים. ראש המשטרה יהיה איש לא חביב, אולי מנהל בריכה, זה הכל. אם יבוא היום, תתהפך המציאות, סבא יוסף יהיה איש רוח היוצא כנגד המשטר. גולגלתו תנופץ בכיכר, המונים יריעו. או בסתר, שלושה בריונים לעת לילה, נוקשים על דלתו. המכונית תתרחק. שכנים ימלמלו בצער. מישהו יעיר משהו בגנותו. מעטים יצטרפו. המשטר יספק להם חומרים, הם ידקלמו. ישכחו.

כן, זה כאן, אבל לא יתממש. יש יותר מידי שמש טובה, ותכלת שמיים. החשוב הוא שזה כאן. שזה מאיים על יריב שלי, שזה ירצה עוד פעם לקחת את אבא שלי למחנה פלאשוב, שאני לא אתן. שאינני יודע- איך לא אתן? אני לוקח את יריב מהגן. הולכים ברחוב. חולפים על פנינו משתפי הפעולה, המתנדבים, המלשינים, סוחרי השוק השחור. אנשים עם פנים פשוטות. בכל רגע, אפשר, ישתנה כיוון הרוח, האיפור יתפזר, אני ויריב מולם. אפילו פחות מכיוון הרוח. סתם כך הם עלולים להחשף, פשוט כי ירצו. גם הגולגולת שלי מנופצת באיזה רחוב לילי, באיזה מציאות לא מתממשת, באיזה עולם שלועגים לי שאני משער את קיומו. גם ענת. למה, לעזאזל, הם לא רואים?"

נכתב על ידי כהלך התם , 16/1/2010 20:40   בקטגוריות הר נבו, הם אמרו, אקטואליה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Girl up late ב-17/1/2010 20:20
 




דפים:  
110,994
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכהלך התם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כהלך התם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)