היום הלכתי לבוסית שלי ושאלתי אותה לגבי העתיד. שלי. בעבודה.

שוחחנו על כך.

מרגישה מה זה גדולה.

עוד לא החלטתי מה אני חושבת על מאבק הדירות. אולי אני אגיע להפגנה היום ואולי לא. בינתיים לא, כי הבטן שלי הכריזה על סכסוך עבודה, ובצדק.

אני כן אגיד מה אני חושבת על הסיפור של חן אפרת.

בחודשיים האחרונים אני סובלת מכל מיני מגבלות אכילה. בינתיים אנחנו מנחשים שזה ריפלוקס. זה לא קל לי בכלל, כי אני מאוד אוהבת לאכול ואני גם מאוד אוהבת להתענג על אוכל, והחודשיים האחרונים היו און אנד אוף של לנסות לשמור ובעיקר לא להצליח. יש דברים שבאמת הצלחתי להפחית, יש דברים שפחות. 

אבל הכי מרגיז אותי להתיישב במסעדה ולבקש 'בלי עגבניות' והמלצרית מהנהנת והסלט או הסנדוויץ מגיעים עם. כנ"ל לגבי מים בלי פרוסות לימון שאני תמיד מבקשת וכמעט תמיד זוכה להתעלמות. או לגלות רק אחרי שהזמנו שהמנה מכילה איזה משהו שאחד מאיתנו לא אוכל בשום אופן ולא חשבו להזכיר את זה בתפריט. זה מרגיז ומעצבן, ועם כל הלחץ והאחריות שמופעל על מלצריות, זה הבסיס. את הקשר בין הלקוח למטבח, את צריכה לדעת מה יש באוכל שאת מגישה ומה אין. 

ולא, אני גם לא חושבת שאנשים אלרגנים צריכים לאכול רק בבית. פשוט צריכים להתחיל לקחת ברצינות את האנשים שעומדים מולך בקשרי עבודה או בכלל בכל מקום בחיים. אנחנו כלכך אדישים ואנשים רק מעצבנים אותנו כי הם עומדים בדרך ל'אני'. ואנשים נפגעים מזה.

אולי קצת הגזמתי, אבל ככה אני מרגישה.

אתמול שתיתי מלא יין. אני אוהבת יין אדום, הוא גורם לאנשים להיות יפים מאוד בעיני.

והייתי בשלב כזה שהיה לי קשה להעיד על עצמי אם אני מקסימה או מגוכחת. וחבל, דווקא אתמול לא רציתי להיות מגוכחת.

ואחרכך קמתי באמצע הלילה והקאתי המון. זה הפעם השניה שהגוף שלי לא מוכן לעכל יין אדום. אין לי כוח להבין את הרמז.

פגשתי מחוץ לעבודה מישהי שעובדת אצלנו. את אחת המאבטחות, למען האמת. ואמרתי לה שלום והיא אמרה לי: תקשיבי, אני חייבת להגיד לך, אני מסתכלת עליך כל פעם ואת פשוט מדהימה! את פשוט עושה עבודה מדהימה ומדריכה ממש טוב ואני מרותקת ממך כל פעם מחדש!

זה היה נחמד ובאמת עשה לי את היום. לפני כמה חודשים עברתי תקופה קצת מבאסת בעבודה, שהרבה דברים התפקששו לי ולא כ"כ סמכו עלי ובאופן כללי לא הרגשתי כ"כ טובה. ואני חושבת שזה בסיסי, שבנאדם ירגיש טוב בחיים שלו. כלומר, במה שבחרת לעשות, אתה לא יכול להרגיש רק גרוע עם זה. זה לא חיים ששווה לחיותם, אתה רק מאוכזב או רק מחכה שהדבר הזה שאתה בו עכשיו ייגמר (צבא, עבודה, לימודים) כדי שתוכל להתחיל עם החיים האמיתיים. למרות שהם דווקא החיים שלנו בעצם. ובערך חודש לפני שהקיץ התחיל ממש התאפסתי על עצמי והבנתי כל מיני דברים ועכשיו ממש טוב לי. אפילו כשאני חושבת על שנה הבאה כשאני אתחיל ללמוד ושאני אצטרך לצמצם את העבודה לפעמיים-שלוש בשבוע זה קצת מבאס אותי. 

זה מאוד משמח.

מראיינת בחברת השמה: אני אתן לך דוגמה- למה אנשים מעדיפים לקנות משקפי שמש של פראדה ב5000 שקל ולא של ארומה ב500 שקל?

אני: כי הם טיפשים

מאי 2010

אתמול קראתי את זה ופתאום היכה בי שאם אני רוצה, אני רוצה להוציא ספר.

זה הבנה לא פשוטה בכלל.

אני חיה חיים בודדים למדי. לא בדיוק. אולי לבדיים. אולי גם זה לא מדויק.

אני די לבד כל הזמן. אמנם, יש את תום. והוא עולם ומלואו, ואנחנו עולם ומלואו. אבל זהו זה. ואני די בסדר בסך הכל. וזה מוזר לי.

(ולפני חודשיים הייתי כל הזמן ביחד אבל הכל היה ריק. לא זוכרת כלום. כאילו זה היה לפני 4 שנים בעצם. זוכרת נסיעות באוטובוס לעבודה וקור, אבל זה נורא רחוק. כמו שנזכרים באיזשהו סרט- אפילו לא סרט, יותר מדויק זה- שעולה בך איזה תחושה שניואנס מאיזשהו סרט העלה בך. ואתה זוכר רק צלליות של דמויות. ואולי לא סרט, אולי זה היה איזה פרק מאיזה סדרת טלוויזיה, מאוחר בלילה, וקשה להזכר במה שהיה, אבל איזשהו שלד עולה לך עכשיו. ככה זה לונדון בשבילי. קרה ורחוקה)

לא ברור לי מה רציתי לומר. אני חושבת שאני הכי הרבה מופשטת ממה שאי פעם הייתי כאן.

תום העיר לי שאני לא כותבת כמעט, והסיבה היא שאני לא חושבת כמעט. אני זוכרת כשהגעתי לפה בזתי לזמזום המתמיד הזה על כסף סביבי, ופתאום אני שמה לב שגם התשובות שלי לשאלות של אחרים הצטמצמו למספרים.

ובימים האחרונים יצא לי לקרוא כל מיני דברים ולדבר על כל מיני דברים, ובזמן שדיברתי הרגשתי מלא מגירות נפתחות ונסגרות בתוך הראש מחפשות תשובות מאובקות. רבין, בגידות, הפרעות קשב וריכוז, אני עוד שולפת אבל זה משפטים מוכרים ואני לא זוכרת עד הסוף. ואני חייבת להתעורר ולעבד את מה שהולך פה איתי.

אני כבר חודשיים וחצי לא בארץ. חודש טיילתי ברחביה הגשומים של הממלכה המאוחדת ועוד חודש אני כאן, עובדת. אני עובדת קשה ומרוויחה לא מעט כסף, עוד לא סכומים מטורפים אבל עדיין מכובד. עבודה קשה. פוגשת הרבה אנשים כל יום.

אני מרגישה שאני מתרחקת מהנושא וכותבת את מה שאני תמיד כותבת, אז רגע.

אני לבושה עכשיו יפה. ג'ינס כחול, מגפי עור (מזויף) חומים, חולצה לבנה עם תחרה שגנבתי ממאיה, מהסוג הקצת רחב קצת ארצישראל הישנה. אני אוהבת להתלבש יפה. מעטות הפעמים שאני דופקת הופעה, אבל אני אוהבת שהכל מתאים. זה לא קורה בדרך כלל. קניתי פה גם מעיל ארוך בצבע כחול כהה שמאוד עוזר לי לשבור את השחור שאני לובשת כל יום בעבודה. בינתיים קר כמו בימים הקרים בארץ אז זה בסדר. אני לא אוהבת להתלונן על הקור ושאומרים לי שהחורף עוד לפנינו.

הפרטים הקטנים חשובים: כפפות, טייץ מתחת למכנסיים, צעיר צמר ולא סתם. שבוע שעבר קניתי צעיף ורוד ארוך ארוך מ-H&M, לפחות 2 מטר וקצת, שעוד לא ברור לי עוד איך אני כורכת אותו סביבי אבל מאוד נעים לי להעלם בתוכו. האף קופא. בלילה עוד לא קר לי, אני ישנה עם פוך וחולצה קצרה ובובה של איה שתום קנה לי לפני שהוא נסע. ראיתי אותו וישר אמרתי: איך ידעת. איך באמת הוא יודע כל הזמן.

באחורה של המוח שלי אני יודעת שאני מרוויחה הרבה כסף, אבל אני עדיין חיה כמו עניה. וחשוב שיהיו מטרות, כמו כמה אמכור היום וכמה ארוויח החודש וכמה אוציא על טופ-אפ. אז מה המטרות שלי?

אני מסתכלת על העתיד ומדמיינת אותי ואת תום חיים ביחד: דירה שכורה בהדר, שטויות פוליטיות בסלון, רהיטים שנמצא ברחוב ונביא לבית. חיים בעוני חמוד של זוג סטודנטים. צניעות. כמו שטיילנו באנגליה, יושבים בכיכר באוקספורד ואוכלים אפונה וטונה מקופסת שימורים, או 'התפנקנו' עם kfc.

אני במוזיאון, הוא במה שהוא ימצא. אני מבשלת ממה שיש והוא מדבר על שטויות.

אני עובדת עכשיו כדי לחיות בעתיד בעוני בכבוד. חשוב.

קצת איבדתי את קו המחשבה. אולי מחר-כך.