אז קלטתי שהלילה אני הולכת לעבור את מחסום המאה אלף כניסות. נבהלתי. התחלתי לכתוב על זה משהו. יצא די משתפך. בטעות מחקתי. ואז כתבתי שוב, קצר יותר. ואז שוב מחקתי.
ועכשיו אחרי אחת בלילה וזה כבר ממש מעצבן. והרי זה כמעט בלתי אפשרי לשחזר רצף שיחות (אגב, קחו את זה בערבון מוגבל)
אז בקצרה באמת:
אני פה 8וחצי שנים.
שפתחתי עוד לא הייתי בתיכון. הייתי עסוקה בלשנוא את עצמי ובלהחליט שאני אהיה מצחיקה כי יפה אני לא אהיה. באמת חשבתי שאני אוהבת לנגן על גיטרה. רק התאהבתי כל הזמן באנשים וחשבתי שאני אשאר בתולה לנצח.
והחיים משתנים, הם תמיד משתנים, אנחנו תמיד כלכך טיפשים שאנחנו צעירים, ומכוערים, עם המכנסי ציפי האלו, וזה תהליך שעובר על כולם, למרות שאני תמיד בטוחה שאצלי זה אחרת. ואולי זה באמת אחרת, בגלל הכתיבה הטיפשית הזאת, ואז אני מוצאת את עצמי בלילות כשהשינה נודדת ממני, גוללת את העכבר אחורה בזמן ונמצאת פתאום בהפסקה בתיכון או באוטובוסים בדרום או קופאת באירופה.. בוררת את המחשבות והדאגות, תוהה אם השתניתי המון או שאני תמיד חוזרת לאותה הנקודה. למרות שאני תמיד תוהה אם הבלוג הזה בריא לי או לא (בסופו של דבר זו קופסת רפש, גם אם היא כתובה בצורה מנומסת) ושזה לנצח יביך אותי ביני לבין עצמי העובדה שאני כותבת אחד, גם אם אני באמת עומדת מאחורי כל מילה שכתבתי (או מאחורי זכותי להיות דינאמית?). בכל אופן זה קצת מדהים בעצם.
זה איזה 12 אלף בשנה ו1000 בשבוע. אני יודעת שבלוגרים מתקופתי הגיעו לנקודת הציון הזאת לפני שנים רבות, והספיקו לסגור ולמצוא חיים (או לעבור לוורדפרס) אבל זה עדיין המון. זה יד כל במנוחה תמשש. זה מלחיץ.
וואו, אני גרועה בלכתוב בקצרה (אתן עוד פה??)
אם הייתי בכיתה י' הייתי עושה פרינטסקרין ושומרת. אני לא אגיד שזה לא עבר לי בראש, אבל החלטתי להתגבר על היצר. בדרכי.
לילה טוב ואל ייאוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
