הפגישה המיוחלת עם הפסיכולוג הגיעה, והיא התנהלה בצורה מפתיעה ביותר. הגעתי במחשבה שאני שוב הולך להילחם עם הבנאדם ולנסות להוכיח שאני לא הצד הרע בסיפור אבל הופתעתי. הוא דווקא גיבה אותי, ואמר שאני צודק לחלוטין. אבל מצד שני כמו רופא שמספר למטופל על המחלה שלו, הוא לא היסס לומר לי שהוא רואה לגמרי את כול מצבורי הכעס והמתח האלו שנערמו במשך 4 שנים מאז שכול הסיפורים האלו עם ההורים התחילו. הוא אמר גם שאשכרה אפשר לראות את זה עליי. ושזה לגיטימי שהפיוזים שלי נדלקים כמו כלום כשמישהו רק מציין משהו שקשור לעניין, לא משנה מי זה. הוא גם איבחן את כול מה שהוא אמר, מסתבר שהקטע שאני אוכל את הצפורנים, המיגרנות הבלתי פוסקות, המשחקים באש [שהחלו רק לאחרונה] רק מעודדים את הטענה שלו.
הייתי מופתע לחלוטין מזה שבנאדם בעל סמכות אומר לי את הדברים האלו. איפה שהוא, למרות שתמיד ידעתי שאני לא טועה, מוזר לי פתאום לשמוע מבנאדם כזה טענות שרק מחזקות את המחשבה והעמדה שלי.
מסתבר שה ADHD הזה שיש לי, הפרעת קשב וריכוז, לא אמיתית אלא מדומה. היא נגרמת כתוצאה מדברים שיושבים בתת מודע ונערמים. זאת הסיבה שכשאני יושב בשיעור אני לא מצליח לחשוב על השיעור עצמו ולהתרכז בו. וזה גם מסתדר, כי עובדה שעד לתחילת כיתה ט' למדתי דיי טוב. הם קודם הורסים לי ימים, שבועות, חודשים שלמים עם ההטפות שלהם, ואז כול העולם מופתע איך זה שהלימודים שלי על הפנים. אני מופתע בכלל שאני עוד מצליח לשרוד עם ציון עובר.
מוזר גם פתאום לראות איך שה'משטר' של ההורים שלי, השיטת חינוך עשוית הזהב שלהם נסדקת פתאום. מוזר לי גם שאין לי באמת דרך ממשית לפרוק את כול הכעס והמתח האלו שהצתברו במשך 4 שנים ... אולי, ממש אולי, פגישה גם עם הפסיכולוג וגם עם ההורים שלי תעזור איך שוהא בכך שאני ארגיש חופשי להתפרץ ולהטיח בהם האשמות אין קץ. אבל אני בספק.
קיצר, יצא פוסט אפ-דאון כזה [סבבה בהתחלה ונדפק בסוף] בגלל טלפון שקיבלתי אבל שטויות, נחמד גם לדעתי שאנשים קצת רחוקים 'זוכרים' אותי. ^^
אני אשתדל להמשיך לעדכן על הנושא בתקווה שזה לא חופר, אבל כמו שרשום בכותרת - זה בהחלט תחילת הסוף של כול הבלאגנים עם ההורים שלי.
היו לי כמה ימים ממש ממש טובים לאחרונה ואני אעלה תמונות בקרוב. צריך להודות כמובן לנועם ואביטל ופוצי ודנה על כך ^^
סילבסטר שמח לחוגגים שביננו, ולאלו שלא - יום לימודים שמח !
מכירים את השעות המתות האלו ? אחרי ימים ממש ממש טובים, אתם יושבים בסופו של היום לבד עם עצמכם, וחושבים על כמה טוב היה ? ואז חשובים על כמה אבסורדי זה להתבאס עכשיו ? אני שונא את הרגעים האלו. זה בדיוק מה שקרה. כול היום היה כול כך טוב, התעוררתי עם חיוך, עשיתי טיול בחברת בנאדם שאני אוהב, ישנתי, הייתי בתל אביב, ראיתי אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, חטפתי כאב ראש אבל הוא עבר כמו כלום כשהגעתי הביתה. אז התחלתי קצת לחשוב על מה שהיה היום, על מה שקורה בכלל, עם המשפחה הזאת. הנה דוגמא מצויינת ל'שעה מתה'. זה הזמן שבו אני יושב בסופו של יום ממש טוב, לבד עם עצמי, ובלי שום שליטה שוקע בזה. זה מבאס ממש, במיוחד כשאני מסתכל לאחור על כול היום הטוב הזה שהיה לי, וקצת מבאס לא ללכת לישון עם חיוך אחרי יום כזה. אבל מה לעשות, החיים כאלו. עכשיו ברשותכם, אני אלך לטיול התרעננות בחוץ עם קייסי כמו שאני תמיד עושה במצבים כאלו.
אבל איפה שהוא, אני שמח שיש לי את המקום הקטן והשקט הזה שאני יכול להתפרק בו. שאני יכול להתנחם בזה שיש לי אותו. זה עושה לי טוב, אפילו אם זה ממש קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
life-tester