ארכיון דון קישוט:

במחזור החיים של כל אומה, בין אם היא גדולה ובין אם היא קטנטונת, קיים רגע, רגע קריטי.

לעתים קורים לרגע זה פרשת דרכים, או באנגלית קו פרשת המים, אבל לקרוא לו כך יהווה אי דיוק, וזאת משום שפרשות דרכים או צמתים אפשר לראות ולזהות, ומה שמאפיין את הרגע הזה, זה הנסתרות שבו.

ההיסטוריה אינה מהווה כל עזר. ההיסטוריונים הם רומנטיקנים. הם ישמחו לומר לכם שמלחמה התרחשה כתוצאה מתחושת השפלה, או תחושת גאווה, תאוות בצע או אפילו רומן סמוי (כמו במלחמת טרויה), אבל לעולם לא יניחו לאצבעם חורצת הדין לשוטט על פני השתלשלות העניינים ולהגיע עד לסיבה הבנלית. זה כאילו שההיסטוריונים מרגישים מחויבות להצדיק את הטרגדיה במשהו שאינו טיפשות אנושית. ייתכן שזהו תפקיד חשוב ואצילי, ויתכן שזו רק סוג של הקזת דם שעוזרת לתחושת אופוריה, אך לבסוף הורגת את החולה.

לגבינו, כאן בישראל, הגיע הרגע.

אחד מגדולי הסופרים הרוסיים במאה ה-20, אלכסנדר סולז'ניצין, כתב סיפור בנושא. בעצם לא היה זה סיפור אלא פרק בספר. בקטע זה יושבים חבורת אסירים רוסיים ומסבירים כיצד כל המדינה התדרדרה בגלל מטבע אגורה (קופקה). קטע זה הסביר איך חוסר הנכונות של אזרחי רוסיה להתעקש על זכויותיהם מהרגע הראשון, שהתבטא בכך שוויתרו על אגורה שהגיעה להם כי היא הייתה רק אגורה ולא שווה את המאמץ, גרם לכך שבסופו של דבר נושלו מזכות אחר זכות, עד שלבסוף הפכו לחסרי זכויות ולאסירים, בין אם בגולאג ובין אם בברית המועצות עצמה. בישראל המצב שונה. לעומתם, כאן אנו מתעקשים על האגורה, אך שוכחים את הזכויות הנלוות לה.

לכל אדם במדינה דמוקרטית יש זכות לעיתונות מבקרת ודרשנית. זכות זאת חיונית לדמוקרטיה ובשמה מוותרים אנו האזרחים על זכויות רבות. בינהן הזכות לפרטיות. לפני כ-15 שנה, בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו, עיתונות זאת הייתה מבקרת ודרשנית מדי, כמעט פולשנית. אולם כעת הפכה היא לסוג של מלחכת פנכה, והכל במחיר של שקל.

השקל המדובר הוא כמובן השקל שאנו הישראלים מתעקשים לחסוך בתחנה המרכזית כאשר מציעים לנו עיתון יומי בשקל או את ישראל היום בחינם. אנו כמובן מעדיפים את הגרסה החינמית, ובזה סוללים את הדרך לוויתור על עיתונאות חוקרת. ברצוני להדגיש שאינני טוען שישראל היום היא עיתונאות גרועה או אפילו חסרת זכות קיום. בה לא האשם אלא בנו ,שאוטומטית, תמורת שקל קובעים את תנאי השוק כך שהיא הופכת לסוג של קובעת דעה.

המחסור בעיתונאות ראויה גורם לכך שבעוד שבמדינות אחרות אנשים נלחמים על זכותם לקבל עיתונאות חופשית, אנו מוכנים לקנות בחינם ביטאון של חברו הטוב ביותר של ראש הממשלה ומוותרים מראש על ביקורת. לכן, לא נוצרת ביקורת אמתית על ראש הממשלה, על מעשיו, ולמרות שהוא זכה רק במקום השני בבחירות, ולמרות שיש לו רק 20% מהמושבים בכנסת, אנו מתייחסים למפלגה שלו כמפלגת השלטון כמו בימים שלמפא"י היו 50 מנדטים.

אם זר יקרא את הדברים הללו, הם ישמעו לו כחסרי כל היגיון. כיצד יתכן הדבר שמפלגה עם 27 מנדטים יכולה להיות בעלת השפעה כה גדולה? התשובה היא כמובן פשוטה: האמונה היא כוח חזק ביותר, ואם אפשר לגרום לאנשים להאמין במשהו, הם יתנהגו כאילו זו האמת, ובחלוף הזמן, לתמרן אותם כך שזו תהיה האמת. התקשורת מעצבת את האמונה!

נתניהו עשה שגיאות למכביר. בועת הנדל"ן המסוכנת התרחשה בזמן שלטונו. הוא העכיר את היחסים עם אובאמה ועם האיחוד האירופי עד לרמה שעומדת להיות מוכרזת מדינה פלסטינית – דבר שבין אם אתם שמאלנים או ימניים צריך לצרום כי זה מחליש את יכולתה של ישראל במשא ומתן משום שהפלסטינים כבר "קיבלו משהו שרצו", ללא כל תמורה ובעתיד ירצו דברים נוספים שיתכן שיכאב לנו לתת. הוא בזבז את האשראי המדיני שניתן לו עד לדרגה כזו שהוא לא יכל לצאת לפעולה צבאית נוספת בעזה (בסגנון עופרת יצוקה) כאשר ירו טילים על הדרום, ואינני רוצה לחשוב מה עלול לקרות אם וכאשר ימצאו הפלסטינים פרצה ב"כיפת ברזל" ויתחילו לשגר מחדש את טיליהם... וגם לפגוע.

עם זאת, בתקשורת, נהנה נתניהו מקונצנזוס שלא היה כדוגמתו. הוא מהולל כמושיע כלכלי, כמנהיג חזק ונחוש עד כדי כך שאפילו אהוד ברק בורח לצילו כדי לחסות בו. אף מנהיג בעל השפעה לא מוכן להתמודד מולו, וכך הבמה נשארת לפוליטיקאים חדשים וטירונים כשהכתובת לכישלונם חרוטה על הקיר.

אם רציתם הוכחה לכך, קיבלתם אותה. לאו דווקא בחדשות אלא בבידור. בסדרה החדשה "ילדי ראש הממשלה", שהעלתה את משפחת ראש הממשלה לדרגת משפחת מלוכה. שמצד אחד משחררת קריצות למצב העכשווי, ומצד שני, בניגוד לעיתונות או לסאטירה של פולישוק, לא מסבירה את ההחלטות של ראש הממשלה בתככנות פוליטית אלא במניעים אציליים ונשגבים של שמירה על כבוד המשפחה. להזכירכם הסדרה האחרונה שניסתה לעשות דבר דומה: לקשר לכבוד המשפחה החלטות בנושא שנוי במחלוקת קראו הבורר. זה נכון שאת הסדרה הזו כתבה נכדתו של רבין, אבל גם צריך לזכור מי קונה אותה ועד כמה הוא קשוב למצב בארץ.

האחרון שקיבל יחס כזה מהתקשורת, היה בן גוריון, וגם זה לפני כשישה עשורים. בן-גוריון היה המנהיג הראשון והאחרון שהתקשורת שיתפה פעולה בניסיון להאניש אותו לדרגת בן משפחה (סבא טוב במקרה שלו). בן גוריון רכש את המעמד הזה בצדק, ביבי לא. אולם גם במקרה של בן גוריון, לא הביאה חוסר הביקורת מזור לבעיותיה של המדינה, אלא בדיוק ההפך. תחת נורמות שהתקבעו בזמן שלטונו של בן-גוריון והפרגון התקשורתי שקיבל, ביצעה ישראל את מבצע "עסק הביש", שהעכיר את תדמיתה הבינלאומית בעולם, והיווה את הלבנה הראשונה בתדמית התוקפנית והאגרסיבית שלה בעולם.

היה זה אך טבעי שהצוותים הפוליטיים של הפוליטיקאים יגלו שקל הרבה יותר לספר לאנשים על הצלחות, מדיניות, צבאיות וכלכליות, מאשר לייצר אותן בפועל. ג'ורג' אורוול בשני ספריו: 1984, וחוות החיות, עמד כל כך. ב-1984 עבודתו של וינסטון סמית' הייתה למעשה "שיפור" של מידע עיתונאי כך שהציבור לא יתקומם, ותיאר את החשיבה הכפולה (doublethink) כחיונית להישרדות. בחוות החיות תיאר אורוול חזיר בשם "יללן" (squealer), שתפקידו היה להציג כל כישלון כהצלחה, והפיכת מנהיגם, נפוליאון, לגיבור. בכישרון רב תיאר אורוול צעד צעד איך הוויתור הקטנטן הזה הפך את חוות החיות  מגן עדן לגיהינום.

ישראל היא מדינה קטנה, וככזו היא עושה שגיאות. קיימות שגיאות הבולטות לעין כל, וקיימות שגיאות נסתרות יותר, שאולי הן מתגלות בסופו של דבר, אך הן משרתות את הצדדים בעלי האינטרסים כך שלא נלחמים בהם בזמן. הסיבה שביבי אינו נרדף בתקשורת אינה כי היה מנהיג מוצלח, אלא כי החלטותיו משרתות כמעט בלעדית את בעלי ההון הזוכים להטבות מס ולוויתורים מפליגים. בפעם היחידה בה ביבי כן נרדף בתקשורת, כאשר ניסה לשקול מחדש את החלטות ועדת ששינסקי בנוגע לחלוקת הגז, הוא מיד חזר בו ואישר את הדוח על כל סעיפיו. זה מראה שלתקשורת יש כוח, כוח רב, כוח שהיא מזניחה את השימוש בו.

אני מאמין שאנו הישראלים, בסופו של יום, עם חכם. אולי קצת תאב בצע, אבל עדיין עם חכם, ואין כל סיבה שנבצע את השגיאות בעצמנו כאשר פרושים בפנינו ספרים עם השגיאות של כל העמים האחרים מהם אפשר ללמוד.

כאשר אני קורא על הפרגון שמקבל ביבי בתקשורת, אני מרגיש לעתים כאילו אני חי במציאות אחרת ובתוך עם אחר. ואז אני מבין מדוע, בגלל השקל, בגלל שאנו, בפרשת הדרכים בה אנו צריכים להביע את דעותנו לגבי התקשורת. כאשר בידנו שלט עם עשרות ערוצים, ואלפי שקלים בהם נוכל לממן איזה עיתון שאנו רוצים, אנו בוחרים בזולים ביותר, או בקלים ביותר לעיכול, שמסבירים לנו עד כמה המצב נפלא ולאו דווקא באובייקטיביים ביותר.

אני מקווה שנתפכח לפני שנעבור את פרשת הדרכים הזו, ונשאר מחויבים לדרך שבחרנו.