ארכיון דון קישוט:

קשה לי לכתוב בזמן האחרון, ומרבית הקוראים שלי הבחינו בכך זה זמן רב. למרות זאת החלטתי לשרבט כמה שורות לכבוד יום הולדתו החמישי של בלוג זה.

קצת על קורותיי:

גודש הרגשות שאני חווה במהלך החיפוש שלי אחר עבודה, והתסכולים הרבים כואבים ומשתקים. עם זאת, היום אני מבין שההתבגרות לא מתרחשת ביום שמקבלים את תעודת הזהות, או את תעודת הבגרות, ובטח שלא ביום שבו מקבלים את התואר האקדמי.הבגרות האמתית נמדדת במספר הצלקות – בעיקר הצלקות הרגשיות עמוק בפנים. במהלך חמש השנים בהם כתבתי את הבלוג התבגרתי, והתבגרתי דווקא בדרך הזו, בדרך הכואבת!

נדמה שהחיים שלי סגרו מעגל. כשכתבתי את הבלוג בפוסט הראשון, הייתי מובטל, וכיום, חמש שנים לאחר מכן, חזרתי שוב להיות כזה. ואולי שם טמונה האופטימיות: בכך שהחיים אף פעם לא נגמרים, תמיד סיבוביים ותמיד מחזורים, וכמו שבמהלך חמש השנים האלה ידעתי לצאת מהמעגל, אדע לצאת ממנו בעתיד, אולי גם לחזור אליו לאחר מכן. כמו שהפולנים אומרים: "החיים זה גלגל. זה לא משנה אם אתה למעלה או למטה העיקר שתמשיך להסתובב.”

בזירה ה"ספרותית":

כמו שבוודאי שמתם לב, אינני כותב בבלוג זה בתכיפות בה כתבתי בעבר. ייתכן שזה מתסכל חלק מכם ואני אכן מבין זאת. לא מעט קוראים עזבו אותי לאחרונה, אך אני מרגיש כי זה לטובה: אני לא הצלחתי לספק אותם, וזה לגיטימי שיחפשו אחר סיפוקם בשדות זרים.

זה לא שאינני רוצה לכתוב, אבל קשה לי לכתוב וקשה לי לפרסם לאחרונה. הבחירה שלי לכתוב את הבלוג באופן אנונימי הייתה נכונה לדעתי. היא אפשרה לי לכתוב דברים שלא הייתי מעז לעולם לומר בפומבי, ולראיה, מספר העוקבים בפייסבוק של הבלוג הזה גדול פי כמה ממספר החברים שלי בפייסבוק האמתי. אבל עדיין יש מחיר, והמחיר הוא שאינני יכול לכתוב דברים מסוימים שיסבכו אותי או יזהו אותי. ובין הדברים האלה הם תופעות בהן אני מעורב, בעיקר בצד הנפגע.

אני עדיין כותב, אבל למגירה. מגירה מאוד מצומצמת שרק הקוראים המכירים אותי היטב יודעים היכן היא. שם אני כותב ללא מעצורים, ולא, זה כלל לא טוב כמו שזה נשמע. הכתיבה שלי שם מלאה כעס וזעם, והרבה, הרבה מאוד שגיאות כתיב וניסוח, שמרוב כעס וזעם אינני רוצה ואינני יכול לחזור שוב לקרוא ולתקן, שהזעם שזה עתה שחררתי לא ימלא אותי בשנית.

אך אט אט אני מתאמן. מתאמן בלהכיר את עצמי ספרותית. את האני האמתי, ולא האדם שמסתתר מאחורי ניסוחים מצוחצחים. זה אינו האדם האמתי, ומעולם לא היה. יתכן שזה אדם מעניין הרבה יותר מהאדם האמתי, אבל גם האדם האמתי צריך את זמנו האישי לטיפוח ולהארה.

במישור האישי:

הרבה אנשים שאלו אותי בערוצים שונים אם אני נמצא כרגע בזוגיות. התשובה היא לא. אני מרגיש שאין לי הרבה רגש, חום ואהבה להעניק. רוב המשאבים הנדירים האלה מרוכזים בי כדי שאוכל לצלוח את הנהר הבוגדני שחלק מאיתנו קוראים לו חיים. אני מרגיש שעד שלא אאלף את הסוס הסורר הזה ,עליו אני מנסה לרכב , יהיה זה חסר אחריותי מצידי לבקש מאדם נוסף לרכב עליו לצידי. למרות זאת, ובאופן די מפתיע, אני זוכה להרבה חום ואהבה מהסביבה, וגם מהקוראים.

זה מרגש, ולא פעם ולא פעמיים זה גם גרם לי לדמוע – דבר לא פשוט לגבר קשוח שכמותי. בין עשרות אלפי בלוגים ומיליארדי האנשים ברשת, מרגיש אני שמצאתי אנשים מיוחדים מאוד בתור הקוראים שלי, ובכל פעם שאני קורא את התגובות שלהם אני נוכח בכך מחדש.

העתיד:

אין לי מושג מה ילד יום. אני רק יודע שאני מנסה מאוד לשמר את הבלוג הזה בחיים, אבל מכיוון שבלוג זה הוא אני, ואני הוא הבלוג, המאמצים הם מורכבים. תודתי נתונה לכל הקוראים הסבלניים שעברו עמי את דרך החתחתים הזו, בת חצי העשור, ואני מקווה שאזכה לתקשר עמכם בחצי העשור הבא.

אם יש דבר אחד שאני מייחל לו הוא שאני אטעה, ושהמדינה לא תיכנס למשבר העמוק שאני מזהיר מפניו יום אחר יום, ושביבי יוכיח סוף כל סוף את עצמו כראש ממשלה יעיל. בינתיים התבדיתי, אך אני ממשיך לקוות.

החברים:

אנשים רבים ליוו אותי בשנים אלו. במהלך כתיבת שורות אלו התלבטתי אם לכתוב אותם או לא. רציתי לכתוב אבל פחדתי שאם אני אשמיט מישהו אז המרמור לא יאחר לבוא. לכן החלטתי להודות לכולם באופן כללי, אך לבי לא התיר לי.

בכל זאת ישנו בלוגר אחד לו אני רוצה להודות באופן אישי על התמיכה. זה אינו בלוגר אלא בלוגרית. הבלוגרית סנון.

סנון היא נשמה, אדם שיש לו חיים לא פשוטים, במובן מסוים מסובכים יותר משלי. למרות זאת, עדיין יש לה זמן להעניק תשומת לב לכל קורא (לא רק לי), ולענות תגובות רכות ומתחשבות בכל פוסט. אין הרבה אנשים כמוה, וחבל שכך, כי אילו היו, העולם היה מקום יפה בהרבה. אם יש משהו שלמדתי בחיים שלי הוא שהפרס הכי גדול שאדם יכול לקבל הוא הזכות לגרום לאחר להרגיש טוב, והייתי רוצה – דווקא ביום ההולדת החמישי שלי – להודות לה על תרומה יוצאת דופן זו לא רק לי אלא לערב רב של בלוגרים. אם היה עיטור לבלוגר הכי אכפתי היא הייתה זוכה.

טוב... סיימתי להשתפך ואני מקווה שבעתיד תזכו לקרוא עוד ממני, ומה שחשוב קצת יותר הוא שתרצו!