ב-1989
נפלה חומת ברלין.
החומה, שיותר
מכל סימלה את החיץ בין מזרח ומערב,
בין מסך הברזל ותרבות השפע,
הפכה לסמל. בעבר,
אנשים נהרגו כדי לחצות אותה וסיפורי
מתח וריגול נקשרו בשמה,
וככה,, ברגע,
נעלם הפחד,
התכווץ לגודל של עכבר,
וברח לו להתחבא באיזה חור.
את מקומו מילא החופש,
וסולן להקת הסקורפיונס כתב שיר לרגל
המאורע: "שינוי
מנשב באוויר”: wind
of change. בשיר הוא תיאר משהו שבאותה
התקופה היה בלתי נתפס...
מעבר חופשי בין שני חלקי ברלין.
אך לא כל
ההתקוממויות זוכות לסוף כה מתוק.
רוסיה, שקיימה
מאבק כואב לא פחות ועקוב מדם לחופש קיבלה
את ילצין המושחת ולאחריו פוטין הדיקטטור.
פוטין, כאשר
היה נשיא, הכניס
לכלא ופסל את כל המתמודדים הריאליים
והבטיח למעשה את בחירתו של מדבדב.
גם באיראן, המהפכה
העממית הפכה לדייסה דלילה ביותר.
השאלה היא לאן תפנה המהפכה הישראלית.
קשה עדיין
לקרוא לה מהפכה,
ואפילו השם מהפכונת נשמע מוגזם.
בינתיים זו מחאה עממית של שבריר קטן
מהאוכלוסייה. מרביתה,
אגב, עדיין
יושב ומציית לכללים כפי שהכתיב אותם ביבי.
לאו דווקא משום שהם מסכימים עם ביבי,
אלא משום שהם מפחדים...
מפחדים למשרותיהם,
לחייהם, לעתיד
ילדיהם ולשמם הטוב.
רק המעטים, אלו
שבאמת כלו עבורם כל הקיצים,
יצאו מפתח ביתם השלו והחלו להפגין.
מן העבר השני עומד לו המנהיג,
ביבי נתניהו,
אשף ביחסי ציבור,
אדם ששרד לא מעט משברים.
זהו לא גנרל חמור סבר וחסר כריזמה כמו
ברפובליקת בננות.
אם המהפכה היא סופרמן,
ביבי הוא הקריפטונייט שלה.
עם זאת,
ביבי ניצב בפני מלכוד:
בניגוד למצג השווא שהוא מציג,
והוא שבעיית הנדל"ן
"נפתרת",
המציאות בשטח מדברת אחרת.
אומנם יש שינויים נקודתיים ביותר
המעידים על סוג של התמתנות,
אך שינויים אלה הם בעיקר קוסמטיים.
הבעיה בבועה,
בכל בועה, בין
אם היא בהייטק או בכלכלה,
היא שהיא תחזיק מעמד רק כל עוד הציבור
יאמין בה. מעטים
הם בציבור המחפשים דירה כסוג של השקעה.
מרביתו של הציבור רואה בדירה סוג של
ביטחון סוציאלי ומנגנון להבטחת העתיד.
גם היום לגור בשכירות נתפס כהתבטאות
של עוני ומסכנות,
וגם היום לא חסרים אנשים המעוניינים
לקנות דירה, ולא
חסרים אנשים המוכנים למכור להם.
הנדל"ן
בארץ הוא לא גביע קוטג'.
לא סתם מודאג היה סטנלי פישר ממצבו.
פגיעה אפילו קלילה בנדל"ן
או ביכולת ההחזרה של החייבים,
יכולה לרושש את כל אזרחי המדינה ללא
שום קשר לעובדה אם הם היו מעורבים בבועה
או לא. משבר חמור
פי כמה מאשר ביוון.
לכן נזהר ביבי בצעדים שלו ובינתיים
מסתפק רק בהעלאות מיסים מתונות מאוד
יחסית, כדי לא
לגרום לבריחה רבתי משוק הנדל"ן,
לירידת ערך הדירות ולרישוש הבנקים.
זו הסיבה גם
שאין שום דרך בשלב זה להוזיל את מחיר
הדירות. אם יהיו
דירות זולות אז ערך הדירות היקרות יפול,
ואיתו גם ערך המשכנתאות ונכסי הבנקים.
ולכן פתרון הקוטג'
והדלק של ביבי קרי הוזלה סמלית של שקל
לא ישים כאן. לביבי
אין שום דרך לרצות את ההמון הזועם,
ולכן עומדת בפניו רק דרך אחת.
הדרך הביביאית
הטיפוסית היא מציאת שעיר לעזאזל.
אולי ביבי לא ינקוט בה מיד,
אך אין ספק שהוא ינקוט בה בקרוב.
רבים חושבים ששטייניץ יהיה השעיר
לעזאזל. מבחינות
רבות זה הגיוני. הוא
היה קרוב מספיק כדי להיות מעורב,
אך עדיין רחוק מספיק כך שקריסה שלו
לא תפיל את ביבי.
אולם לי נראה שפתרון כזה יהיה בעייתי
עבור ביבי, מהסיבה
הפשוטה ששטייניץ הוא בעל ברית,
ובעלי ברית בפוליטיקה קשה למצוא.
אם ביבי הוא מנהיג עם קצת שכל בקודקודו,
הוא יבין שהמשבר הזה יכול לקרב אותם
יותר מאשר להרחיק אותם.
הסיכויים שפגיעה בשטייניץ תציל את
ביבי זעומים, משום
שביבי היה זה שקיבל את ההחלטה לתת קידום
כה גדול לפילוסוף,
ואם הוא יפטר אותו,
למעשה הוא מודה בטעותו ולוקח אחריות
על המצב הקשה. דבר
שלא תואם לאופיו של ביבי.
לכן הפתרון נמצא בסמטא אחרת.
הקוראים בבלוג
יודעים שאני עוקב אחרי פועלו של ביבי במשך
זמן רב, וגם אחרי
הדרכים בהן הוא מתמודד עם המשברים.
ולכן הרכבתי תוכנית אפשרית של כמה
שלבים המתבססת על מהלכים של ביבי בעבר.
היות ויש לי מספר קוראים מועט בבלוג
אין סיכוי שמישהו בעל השפעה יקרא כאן,
וזאת תהיה הזמנות מעניינת לראות אם
צדקתי.
צעד א':פתרון שריפת הכרמל/שביתת
הסטודנטים – ביבי שותק.
שותק כמו דג ונותן לצד השני להתיש את
עצמו. במהלך
ההתשה מתרחשים כמה תהליכים.
התהליך הראשון הוא שהגרעין הלא קשה
מתחיל להתייאש ולפרוש.
הוא בא בטענות למנהיגים שלו ומפתח
מרמור. המנהיגים
שמעוניינים לשמר את המחנה שלהם,
מתחילים לקחת סיכונים לא מחושבים.
במוקדם או במאוחר אחד הסיכונים האלה
גורם למפלתם.: מעשה
פרובוקציה גס או אלים או משהו דומה,
שמעורר את חמת התקשורת.
בהרבה מהמקרים המעשה הזה הוא תוצאה
של התססה של היחצ"נים
של ביבי. לדוגמה
היוזמה שלהם שויקי כנאפו תלחץ לביבי את
היד. בכל מקרה,
השגיאה הזו גורמת לשבר רציני במחנה,
מפצלת אותו לשניים וגורמת לו לריב.
שלב ב':ביבי המושיע.
ביבי לובש את מעיל העור שלו,
או כל בגד אחר שגורם לו להראות עממי,
והולך למחנה המותש ומציע להם סוג של
נחמה. זה גורם
לאיחוד מדומה וביבי נתפס כמושיע.
אצל הסטודנטים זה היה בעזרת פיצות.
בשריפה בכרמל זה נעשה עם החזרת התקציב
המקוצץ למערך הכיבוי.
ביבי מדבר בקול רגוע ואבהי ומספר על
כמה קשה לו, ועד
כמה הוא לא אחראי למשבר ומנסה להילחם בו
כמו כולנו, אנו
גם נשמע סיפורים על כך שאנו מדינה קטנה
שצריכה להיות מלוכדת,
ועל כך שיש לנו ארץ נהדרת שמצליחה
במקום שמדינות אחרות נכשלות.
שלב ג':
- מציאת שעירים לעזאזל.
שיטת משבר המטפלות.
אין במדינה הזו גוף מכובד יותר מאשר
בג"ץ.
ולפני כמה שנים החליט בג"ץ
לקבל את העתירה ולהורות שהמשכורת שמשלמים
למטפלות תהיה הוצאה מוכרת ופטורה ממס.
ביבי, המתפאר
כל כך בדמוקרטיה,
הבין, שאם
פסיקת בית הדין הגבוה לצדק תקויים,
יגרום הדבר למשבר כלכלי רציני משום
שחצי מהאימהות בישראל עובדות ומשלמות
למטפלות, ופטור
גורף לכולן אומר שהרבה פחות כסף ממסים
ייכנס לקופת המדינה ואי אפשר יהיה להעלות
אותן באופן הדרגתי במקומות אחרים.
לשם כך הוא המציא את שיטת השעירים (או
יותר נכון השעירות)
לעזאזל...
במשבר המטפלות
ביבי יצא לתקשורת וסיפר שבישראל קיימים
עשירים מופלגים.
מליארדרים ממש,
ולא רק אחד או שניים,
אלא המונים,
ושאין שום סיבה לתת להם פטור ממס
המטפלות. הוא
טען שהסיבה היחידה שהוא מעכב את הוראת
בג"ץ היא כדי
שאותם העשירים לא יהנו מפטור ממס שלא מגיע
להם. העובדה
שעשירים כה מופלגים זוכים מביבי להטבות
מס גדולות בהרבה מעולם לא הוזכרה בתקשורת,
אבל ההתססה וההכעסה כנגד אותם עשירים
מופלגים תעשה את שלה,
והציבור ישכח בכלל שהוא זה שלא מקבל
את הכסף, והוא
זה שצריך אותו.
כך גם במקרה
הזה, ימצא ביבי
שעיר לעזאזל כלשהו...
המשתמטים,
השמאלנים,הערבים
כל מי שלא מצביע ליכוד יהיה על הכוונת.
שלב ד'
– הועדה. לאחר
שלב ההתססה, יעלה
ביבי את פתרון הקסמים:
ועדה שתפריד בין אלו שמגיע להם לקבל
עזרה ובין אלו שלא מגיע להם לקבל עזרה.
לרוב הועדה תתבסס על קריטריון שכולם
יכולים להסכים עליו,
אך אף אחד לא יכול לקיים אותו.
לדוגמה רק בעלי ההכנסה הנמוכה,
כשלמעשה כמעט כולם כאלה,
או רק מי ששירת בצבא,
כשכולם כמעט עשו זאת.לא
תהיה שום הפרדה ולכן לא תהיה שום דרך לתת
לכולם את מה שדרוש להם.
הוא ישתמש ברטוריקה משלהבת,
ויגרום לנו להאמין שמחר בבוקר הכל
הולך להשתנות. התקשורת
תתמלא בדיווחים שביבי הולך לסמכויות הכי
גבוהות של אנשים בעלי שם בינלאומי.
הוא באמת ילך אליהם אגב,
יציע להם סמכויות כה מקוצצות שהם
יאלצו לסרב, ולבסוף
ימנה אנשים חסרי כוח ואנמיים,
שמרביתם תלויים בו לסוג של קידום
עתידי. אך בכל
מקרה, הרכבת
הועדה תיקח זמן רב,
והציבור ישכח את כעסו,
ויפטור את זה ב"כולם
מושחתים", קטנטן.
שלב ה'
– המסקנות. לאחר
שנה וחצי או יותר,
כשהסיפור והזעם ישכחו להם בעמודים
שמרפדים את כלובים חיות המחמד שלנו,
יופיע בתוכניות הכלכליות הפרשן התורן,
ויספר לנו שביבי סוף כל סוף קיים את
ההבטחות שלו. שאומנם
הסכום לא גדול (סה”כ
3 ש”ח לחודש
למשפחה עניה שהעלו לה את מחיר הלחם,
שקל פחות על מחיר הקוטג'-
שיעלה בקרוב כמו הדלק,
ובטח איזה 2000
ש”ח הטבה על משכנתה של יותר ממליון),
ובעצם לא עושה שום הבדל לכאן או לכאן,
אבל שטוב שיש אנשים ישרים כמו ביבי
שמקיימים את מה שהם הבטיחו.
גם ועדה, גם
מסקנות, וגם
יישום המסקנות. איזה
כיף לחיות בדמוקרטיה.
כמובן שביבי
לא עשה אף אחד מהדברים האלה,
וכנראה גם לעולם לא יעשה אותם,
אבל זה יהיה מעניין לעקוב אחרי מעשיו
בעתיד ולהשוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
