אזעקה!
אני ממהר
להעיר את אימא שלי,
ואת סבא שלי שבא לגור איתנו עד שתקופת
החירום תעבור. יש
לנו 15 שניות,
מהר! מהר!
אני מזרז, מזיז
את גופו המסורבל דרך המסדרון,
והוא צולע על הרגל הטובה שלו למרחב
המוגן.” שכב
על המיטה!”,
אני אומר, ומלביש
עליו את המסיכה,מאחורי
הכתף בודק שאימא שלי לובשת את שלה לבד,
מרכיב מהר את שלי ותוך שאני נאנח,
עיניות הזכוכית במסיכת הגז מתאדות.
כך נראה עבורי ינואר 1991,
מלחמת המפרץ.
אדים, וראיה
מעורפלת.
גם שהמלחמה
הזו נעלמה לה בין דפי ההיסטוריה,
היא עדיין מלווה אותי.
מאז ועד היום,
ברגע שאני שומע את הבכי קורע הלב,
את האזעקה, ישנו
רגע קטן שאני חושב שאולי,
בעצם, אני
שם, באותו חדר
קטנטן, ואני צריך
לדרבן את כולם חזרה לחדר האטום.
20 שנה עברו מאז,
וכל שנה שתי אזעקות כאלה,
שלעתים מעירות אותי מהשינה בפחד:
ביום הזיכרון לשואה,
וביום הזיכרון לחללי צה"ל
והרגע אינו חולף לו.
29
באוקטובר 2011,
הגוף המיוזע
שלי מתנשף במעלה המדרכה.
צריך להתעמל כדי לא להשמין ולעלות
חזרה מעל קו מאה הקילו.
אני נמצא בשטח פתוח.
אני אוהב שטחים פתוחים כי שם זרימת
הרוח מקלה על ההתעמלות,
ופתאום שם בחולות:
אזעקה!
איפה להתחבא,
אני שואל את עצמי,
ואין תשובה,
מסביב יש רק חולות,
ויש לי 30 שניות.
אני מסתכל שמאלה,
ויש שם רק וילות עם גדר – לשם לא יכניסו
אותי, אני גם ככה
נראה כמו עבריין.
משמאלי יש חולות מישוריים.
מאחורי יש תחנת אוטובוס:
רק עמוד בלי סככה,
ומקדימה, מקדימה
אין כלום.
"טוב,
אכלתי אותה”,
אני חושב לעצמי ופשוט עומד ומחכה.
אני שומע את הפיצוץ קרוב אלי,
כנראה קילומטר וחצי ממני,
ואחר כך שני פיצוצים חזקים,
והילד בתחנת האוטובוס מתחיל לבכות,
והאימא שלו,
שפוחדת גם היא מנסה לנחם אותו.
הוא מרגיש שהיא פוחדת ולא נרגע.
אינני יודע מה לעשות,
זה קורע לב,
ופתאום אני נזכר במשהו שאולי יעודד
וזורק להם: “אל
תדאגו, זה
כיפת ברזל!”,
הם נרגעים.. תודה
לאל!
החלטתי לא
להמשיך בהתעמלות,
אין טעם, עדיף
לחכות בתחנה לאוטובוס ולחזור הביתה מהר.
אני מבקש מהם שיחה,
כדי להודיע בבית שהכל בסדר,
אבל עכשיו שנרגעו,
אף אחד לא רוצה לתת לי שיחת פלאפון,
ואני ממשיך לחכות.
בסוף אני מבין שעם האוטובוסים בישראל,
אני אגיע מהר יותר הביתה ברגל וממשיך
ללכת.
29
באוקטובר, 2011,
לא ייזכר בספרי ההיסטוריה. מעכשיו שאני אשמע את האזעקה,
יכאב לי קצת יותר ממקודם.
יכאב לי על ילדים שבוכים,
ועל אמהות שמפחדות,
ויכאב לי על עוד סדק בבבועה שהרכיבה
את עולמי השברירי ממילא,
ומה שיכאב לי יותר מכל הוא שהפעם אני
יודע מה הולך לקרות,
הפעם הראיה שלי כבר לא מעורפלת.
עריכה:
מסתבר שבכל זאת נפגעו אנשים, אפילו קשה. מאחל להם החלמה מלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
