צ'מעו
בדיחה:
מוכר עומד
בשוק וצועק:” מכונית
ב-100 שקל!
מכונית ב-100
שקל!”
ניגש אליו
קונה ושואל: “אתה
באמת מוכר מכוניות במאה שקל?”
-"כן",
עונה לו המוכר.
,אחרת למה אני צועק את זה?”.
-"והמכוניות
האלה נוסעות? הן
טובות?”
-"בטח!"
עונה לו המוכר.”
בובה של מכוניות”
-"והן
לא מתקלקלות?”
-"מה
פתאום!”
ממהר הקונה
ורוכש מכונית כזו.
למחרת הוא
מגיע חזרה למוכר ואומר לו:
“המכונית התקלקלה לי אחרי שעתיים,
תחזיר לי בחזרה את הכסף".
עונה לו המוכר:
“אם היית מספיק מטומטם לקנות מכונית
ב-100 שקל,
לא מגיע לך כלום.
עוף מפה!”
יכולת ההומור
שלי אמנם מוטלת בספק,
אך מה שעצוב הוא שהבדיחה הזו מתרחשת
בישראל פעם אחר פעם:.
מוכרים לנו מכוניות במאה שקל,
(רק שלא קוראים להם מכוניות),
ואנחנו קונים,
הן מתקלקלות ואנו לא מתלוננים.
היום לא קוראים
לזה מכוניות, אלא
התייעלות. התייעלות
זה אומר פיטורים.
פיטורים זה פחות עובדים או פחות כסף,
והמשמעות של פחות עובדים היא שיש יותר
עבודה על כל עובד והפוריות/התפוקה
שלו נפגעת. אפשר
לראות את זה בכל מקום:
בתי חולים מלאים עד אפס מקום,
תורים מתארכים לרופא,
כיתות מלאות,
פחות עובדים סוציאליים.
בקיצור, כמו
הבדיחה על המכונית.
בממשלה טוענים שאפשר למכור מכונית
במאה שקל ושהיא תיסע..
כמובן שהמכונית
הזו לא נוסעת. כמובן
שהחלפים מתקלקלים,
וכמובן שבסופו של דבר באים בטענות
למוכר. אלא
שהמוכר. ראש
הממשלה שלנו כיום,
במקום להחזיר את הכסף,
את המנדט או אפילו להתנצל נוקט במהלך"
כלבוטקי”.
כלבטק היא
תכנית שעוסקת בנוכלים.
מה שמעניין בה,
הוא שבנוסף להצבעה על הנוכל,
היא גם חושפת את האסטרטגיה שלו.
פעמים רבות,
כשנוכל נתפס,
הוא מנסה לצאת מהמלכודת בנוכלות.
לדוגמה: כשתופסים
שם נוכל שנכנס לחובות בשל כתיבת צ'קים
ללא כיסוי, ומעמתים
אותו עם מתלונן כועס,
המוכר באופן זחוח אומר:
“אין בעיה,
אני אחזיר לך את החוב,
לא אכפת לך לקבל צ'ק
נכון?”
וכשהקרבן מסרב...
והנוכל לא יודע שהוא מצולם,
הוא מתחיל לאיים ולצעוק!
בישראל דהיום
גם כן מתרחשת תופעה דומה.
כשיש משבר ושביתות,
שבדרך כלל נוצרות כתוצאה מתנאי עבודה
ירודים, במקום
לתקן אותם, בוחרת
הממשלה לכתוב צ'ק
,להציף את השוק
מחדש בסחורה זולה שעובדת בתנאים ירודים.
זה קרה בחינוך (פעמיים),
כשניסו להפוך מובטלי הייטק למורים
בקורס הכשרה מזורז.
התוצאה הייתה שהתכניות הללו נסגרו
משום שמחצית המשתתפים (שעברו
סינונים ומיונים פסיכולוגיים),
פרשו. וכעת
תופעה דומה מתרחשת במערכת הרפואה.
מנסים להציף את הארץ ברופאים "זולים",
ממדינות עולם שלישי.
צ'ק ועוד צ'ק
והפרעון של החוב אינו נראה באופק.
אינני פוחד
מכך ששביתת המתמחים תיכשל,
אני רועד מפחד מכך שהיא תצליח.
אני מפחד מכך שהמתמחים הללו ישיגו את
מה שהם רוצים, ואת
תנאי העבודה הנחוצים להם.
לדעתי יהיה זה אסון למדינה,
ואני אסביר מדוע.
הפחד של הממשלה
הוא מכך שהיא תפרוץ את מסגרת התקציב.
כשאומרים את המילים מסגרת התקציב
בטלוויזיה, זה
נשמע כאילו גיליוטינה נוחתת ממעל וחותכת
כל בליטה סוררת.
כאילו שמסגרת התקציב היא משהו קדוש
שאין בלתו. האמת
כמובן שונה.
מסגרת התקציב
נקבעת על ידי הממשלה,
והיא ניתנת להרחבה או לצמצום.
אמנם זה קשה פוליטית אך עדיין אפשרי.
יש לכך השלכות כמובן,
בדירוג האשראי ובזירה העולמית,
אולם קיימות לא מעט מדינות מערביות
שחרגו ממסגרת התקציב שלהן ועדיין משגשגות.
אסור לחרוג יותר מדי מהמסגרת,
, אך אסור לחטוא את החטא שחוטאת הממשלה
כיום.
מה שהממשלה
כיום עושה, הוא
להגדיר מראש מסגרת תקציב שקטנה באופן
משמעותי מצרכי המדינה.
לא צריך להיות מומחה גדול בכלכלה כדי
להביט מסביב ולהבין זאת.
התקציב אמור לשמש לחינוך,
בריאות, עזרה
סוציאלית וביטחון.
בפועל אנו רואים שהחינוך לא איכותי
מספיק שלא לדבר על הבריאות,
הבטחת ההכנסה -
(1500 ש"ח
לחודש) לא מאפשרת
לחיות אפילו לא בפריפריה,
והביטחון קרי השיטור והשפיטה קורסים
גם הם.
כל זאת מתרחש
מסיבה אחת: המדינה
מתנהגת כמו אנורקטית.
המדינה מרעיבה את עצמה ואת התשתיות
שלה ושורפת את השומנים האיכותיים שנצברו
בתקופות השפע. אולם
גם לשומנים הללו יש גבול,
כפי שניתן לראות מקריסת המערכות
הכוללת.
כיום,
שובתים הרופאים.
הפרמטרים לכניסה לפקולטות לרפואה
גבוהים. לרוב,
הם דורשים פסיכומטרי גבוה שדורש קורס
(או כמה),
מימון מסיבי,
ואינטיליגנציה,
וכושר ביטוי גבוהים.
בהפגנות המתמחים רואים בבירור כי
האנשים השובתים הם אנשים איכותיים שבכוחם
לשנות המדינה, ואתה
גם את המדיניות.
אני מאמין כי
אנשים אלו ינצחו במאבקם מסיבה אחת פשוטה:
גם בממשלה מבינים שמחאות יכולות
להתפשט, ואם
המחאה הזו תימשך זמן רב מדי,
לא רק המגזר הזה ישבות אלא גם מגזרים
אחרים. כבר עתה,
ביצע נתניהו שגיאה אסטרטגית חמורה
בכך שלא השתיק את השביתה הזו באופן מיידי
והעניק לרופאים את מה שהם רצו.
אולם כעת מאוחר מדי.
הדרך היחידה
בה יוכל נתניהו, מצד
אחד, לפייס את
הרופאים המתמחים,
ומצד שני לא לפרוץ את מסגרת התקציב
תהיה רק אם ייקח את הכסף ממגזר אחר.
במדינה כמו שלנו,
עם מסגרת תקציב כה מצומצמת,
אין שומנים.
מישהו יצטרך לסבול,
והסבל הזה יגיע כנראה מהמגזרים החלשים.
כשאני אומר המגזרים החלשים אני
לאו דווקא מתכוון לשכבות המצוקה,
אלא למגזרים להם אין ועד חזק ואין
"שלטר"
שיכולים להוריד ולהשבית את המדינה.
המועמדים יהיו כמובן העובדים
הסוציאליים, השוטרים
ו/או המורים.
זה לא יקרה מיידית אלא בעוד כחצי שנה
אך זה יקרה, משום
שאי אפשר להדפיס כסף בלי לשבור את מסגרת
התקציב הכה קדושה.
בשביתה הבאה,
הרופאים המתמחים ישבו על הגדר.
אני מבין אותם.
את שלהם הם קיבלו,
ומה שקיבלו באמת מגיע להם,
אך מאידך, כואב
לי שאנשים כל כך מוכשרים לא יצטרפו למאבק
שבאמת יוכל לשנות את המדינה.
ישנה סיבה מדוע המחאה של ויקי כנאפו
נכשלה בעוד זו של דפני ליף הצליחה,
והסיבה היא היכולות וכושר ההתבטאות
של מי שניהל אותה.
הרופאים המתמחים יכלו להוות חיזוק
משמעותי ואולי מכריע.
במקום זאת,
ינצחו הרופאים בקרב,
אך ישאירו לשאר הציבור את המלחמה –
המלחמה על הדורסנות של קביעת מסגרות תקציב
שנועדו למצוא חן בעיני המשקיעים בחו"ל
– כאלו שאין להם שום קשר והיגיון לצרכיה
האמתיים של המדינה.
הם יוכלו בעתיד לממן חינוך פרטי
ובטחון פרטי, והמלחמה
על כל השאר תיוותר לנו.
לי אין כל טענות כלפיהם,
רק הערכה ועצב.
עצב על כך שרובנו,
נמשיך בכל חיינו לנהוג במכוניות של
100 ש"ח
שתתקלקלנה מידי יום ביומו...
והאשם בכך מוטל כל כולו עלינו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
