ארכיון דון קישוט:

חוק ההשתקה עדיין אינו חוק, אלא רק יוזמה לחוק, יוזמה שעברה קריאה ראשונה בכנסת.

קיימים מומחים הבקיאים ממני במורכבויות החוק, אולם בתמצית, אם פעם מוציא דיבה היה חשוף לקנסות גבוהים מאוד שפגעו בו כלכלית, מהיום יהיה מוציא הדיבה חשוף לקנסות אסטרונומיים באופן כזה שלעולם לא יוכל לעמוד שוב על רגליו.

על פניו חוק זה נראה דרקוני. חשבו על זה רגע... ראשית, הוצאת דיבה אינה חייבת להיות שקר. דיבה יכולה להיות גם אמת, אם היא נאמרת בכוונה לפגוע. שנית, לא צריך להוכיח שנעשתה פגיעה, די בכך שהדבר נאמר או פורסם, ולו בבלוג, או סטאטוס זניח של פייסבוק. ואם אותו מפרסם אלמוני עם שני קוראים וחתול בשם שמילקיהו, לא עשה מאמץ נאות להשיג את תגובת האדם, הוא יכול להתבע על מליון וחצי שקלים!

בעולם כמו שלנו, בו הפרסום באינטרנט חי למעשה לנצח, ואני משיג גישה למכתבים שכתבתי בפורומים לפני 15 שנה בלחיצה על כמה מילים בגוגל, כל אדם הופך למושא למעקב, במיוחד אם זהו אדם בעל פרופיל גבוה או בעל אויבים. אנשים אלו יכולים גם לאחר שנה או יותר, לחפש תחמושת נגדו בגוגל על כל פליטת פה.

בשום מדינה לא קיים חוק כזה. וכנראה בשום מדינה דמוקרטית הוא לא יהיה קיים, משום שמעולם לא היה צורך בחוק שכזה. "הזיכוי" הטוב ביותר של הקרבן אינו הכסף, ואינו אפילו הזיכוי אלא פסק הדין המכריז כי הוא ניצח בתביעה להוצאת דיבה. מלבד זאת, חוק המאפשר החרמת רכוש דה-פקטו של כל אדם המפרסם מידע (שיכול להיות גם אמת לאמיתה, אך עדיין נחשב כדיבה), ועל פי מיטב זכרוני לא התקבל בשום מדינה דמוקרטית מאז פרשת משפט דרייפוס כנגד אמיל זולא בצרפת.

אך את כל הדברים הללו, יאמרו לכם בוודאי עורכי דין, ואני, למרות כל רצוני, אינני כזה. מה שמעניין אותי יותר מהדרקוניות הטבועה בחוק, הן המוזרויות השונות בתהליך העברתו. בדרך כלל, בכל פעם שהמדינה מנסה להעביר חוק שנוי במחלוקת היא נוקטת באחד משני אמצעים, ואם החוק שנוי במחלוקת עד מאוד היא נוקטת בשניהם.

האמצעי הראשון בו נוקטת הממשלה לפני העברת חוק השנוי במחלוקת, הוא קמפיין פרסומי נרחב וכולל המסביר את הנחיצות בחוק. גם אם אתם צעירים מאוד, ובעיקר אם אתם מבוגרים תוכלו בקלות רבה לפשפש בזיכרונכם ולהיזכר בכך: לפני שהממשלה התחילה לגרש עובדים זרים באלימות, היא פתחה בקמפיין "אל תקחו את הפרנסה שלי" בתקשורת. לפני שהממשלה העלתה את מחיר המים היא עלתה בקמפיין "ישראל מתייבשת". פעם, כשביבי ניסה, כשר אוצר, לקצץ מתקציב המדינה, הוא העלה קמפיין שמציג את מקבלי הבטחת ההכנסה כפרזיטים ואת תכנית ויסקונסין כמושיעה הגדולה. כיום, כשביבי מנסה להקשיח את תקנות המס, הוא מעלה קמפיין של מעלימי מס כפוגעים בביטחון, בחינוך ובבריאות. ודווקא אל מול חוק כה שנוי במחלוקת כמו הקשחת העונשים על הוצאת דיבה עד כדי נזק לכל החיים, מה עושה הממשלה? שותקת! בלי קמפיין, בלי הסברים, ועוד לפני בחירות באופק. לא הגיוני, נכון?

האמצעי השני בו נוקטת הממשלה לפני חקיקה שנויה במחלוקת, הוא האצת החקיקה. אף ממשלה העומדת בפני בחירות לא רוצה עיסוק הולך ומתמשך בחוקים שנויים במחלוקת. לכן, מנסה הממשלה לארגן במהירות את הרוב הדרוש, ולהעביר אותם באופן מהיר ככל האפשר כדי למזער את הדיון התקשורתי השלילי בתהליך. דוגמה בולטת לכך ניתן היה לראות באחרונה במהלך לשחרורו של גלעד שליט. אין ספק שההחלטה הזו הייתה שנויה במחלוקת, וחלקים גדולים בעם התנגדו לה. עם זאת הממשלה ביטלה חוקים, השיגה חנינות ושינתה תקנות של בית משפט בפחות מיומיים. דוגמה אחרת, לפני עשר שנים בזמן שביבי כיהן כשר האוצר, הממשלה ביקשה לבצע רפורמה כלכלית. הממשלה בצעה מרתון הצבעות מהיר, ואפילו היו חברי כנסת מהליכוד שהצביעו פעמיים (ונשפטו על כך). ההצבעה הייתה כל כך מהירה שהחוקים שעליהם היו אמורים חברי הכנסת להצביע אפילו לא נקראו במלואם, אלא רק הכותרת שלהם. ואילו עכשיו... בדיוק ההיפך.

במקום שהממשלה תשב ותנסה להעביר את החוק הכל כך צורם במהלך בליץ מהיר, דרך ועדות שהיא שולטת בהן, עם המשמעת הסיעתית שהיא מפעילה, היא גוררת את החוק להתבוססות בקלחת תקשורתית ללא קץ, בניגוד לכל ההיגיון של היסטוריית הפעולה שלה בעבר.. זה נשמע לכם הגיוני?

מדינת ישראל היא מדינה שמעריכה מאוד את מעמדה בעולם, ומשווקת את עצמה שוב ושוב כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". כיום, עם האביב הערבי, לא ברור אם תוכל מדינת ישראל להמשיך ולהחזיק בכתר הזה, אך היא עדיין משווקת את עצמה ככזו. בדרך כלל, כשהמדינה עומדת לחוקק חוק המסכן את מעמדה בעולם כדמוקרטיה: לדוגמה החוק המאפשר לענות אסירים להשגת מידע בזמן חירום, נפתח קמפיין של משדר החוץ כדי לנטרל את הבעיה הזו. כיום, משרד החוץ בפיקודו של ליברמן יושב דומם?

אילו הייתי אדם חשדן, הייתי עלול לחשוב שהממשלה לא כך כך מתאמצת להעביר חוק זה. אילו הייתי אדם פרנואיד, הייתי עלול לחשוב שביבי של שנת 2011, מזכיר קצת את ביבי של שנת 1997, שביצע מהומה גדולה בפגישות על הסכמי הקבע עם הפלסטינים בוושינגטון, ואיים לעזוב בהפגנתיות וברעש. אותו הביבי עשה הצגה כל כך טובה שהאמריקאים כמעט והאמינו לו שהוא עומד לעזוב בזעם, עד שהם ביררו עם חברת הקייטרינג וגילו שהוא כלל לא הזמין ארוחה לדרך בחזרה, והבינו שאין לו שום כוונה לעזוב, ושהוא מנסה להשיג משהו אחר דרך סוג של הטעיה.

מדינת ישראל חוותה בזמן האחרון מהומות רבות. תחילה הייתה זו המחאה על מחיר הדלק, ולאחר מכן הייתה זו המחאה על מחיר הקוטג', ההצלחה של המחאה הזו הביאה למחאה של דפני ליף על מחיר הדיור, שרק המתקפה של הקסאמים צננה אותה. לכל המחאות הללו היה דבר אחד במשותף: הן לובו ועודדו על ידי התקשורת. התקשורת היא זו שתחילה הפנתה את תשומת לבו של הציבור לעובדה שמתרחש כאן משהו שלא כשורה, התקשורת היא זו שציינה את העובדה שלא רק בפינה נידחת בפריפריה לא מרוצים מכך, אלא גם במרכז. התקשורת נתנה פנים אנושיות למוחים, סיפרה את סיפורם האישי, ולא רק כמעוררי מהומות אלימים, והתקשורת היא זו שנתנה גב ובמה לאומנים שתמכו במאבק. למעשה, אילולא התקשורת, ייתכן שאף אחד מהמאבקים הנ"ל: על הקוטג', הדלק, הדיור לא היו מצליחים ונגמרים בהפגנה של עשרים איש ממורמרים מול הכנסת ותו לא.

ופתאום מגיע לו חוק, כל כך שערורייתי, שמתבצע באופן כל כך בוטה וחצוף, באופן כל כך רועש ובלתי מתחשב, חוק שלא תוקף אנשים, אלא תוקף בדיוק את אותה התקשורת באופן שקשור בקשר כה הדוק לאופן שבו היא מתפרנסת, כך שאין לה ברירה אלא להגיב, ולהגיב בחומרה. אין לתקשורת כל מנוס פרט לגיוס כללי של כל אדם, כל עובד, כל אמצעי העומד בדרכה כדי לסקל את החוק ההרסני הזה מהדרך.

ונניח שבדיוק באותו הזמן ביוק מנסה הממשלה להעביר חוק שערורייתי ומקומם, אבל קצת פחות שערורייתי ומקומם מחוק ההשתקה : חוק אנטי סוציאלי של שלילת קצבאות, מס גדול, הפרטה בלתי מוסברת של חברה ממשלתית וכדומה. איפה ימצאו העיתונאים, שלא לדבר על מקום הפרסום במהדורות החדשות לסיקור של המאבק בחוקים אלו, אם כל העיתונאים וכל המשאבים ירוכזו במלחמה בחוק ההשתקה הכל כך ססגוני ?

ונניח שפתאום, יפול חוק ההשתקה, בעיקר משום שלא בוצעה הכנה בשטח לפני העברתו, או שהוא הועבר באופן כל כך אטי שהציבור הספיק להתקומם נגדו, או אולי משום שבעולם התלוננו על החוק ובקשו לבטל אותו, אבל החוק הקצת פחות שערורייתי שמנסים להעביר באותו הרגע, דווקא כן מצליח לעבור. האם אנו כציבור עדיין לא נרגיש הרגשת הישג? הרגשת ניצחון? האם באמת יהיה אכפת לנו שהפסדנו את ה"קרב הקטן" על החוק השערורייתי, אבל ניצחנו את המלחמה הגדולה על חוק ההשתקה שהיה מחריב את הדמוקרטיה במדינה? האם אז, באמצע האופורייה על הניצחון הזה, כשאנו עייפים, מרוטים אך בעיקר מאוחדים ומרוצים, נתחיל שוב מאבק על החוק השערורייתי הקטנטן או שנשכח מזה? אני מניח את התשובה לכך בידכם.

ונסיים בבדיחה:

איש אחד נכנס הביתה עייף ומדוכא.

אשתו: "מה קרה?

הבעל: “אל תשאלי, פגשתי את החברה שלי לשעבר.”

-: ” נו... ואיך אצלה הכל?”

- “היא גרושה עם ילד בן שנתיים"

- “באמת?”

• “כן, אבל הגרוש הוא לא האבא של הילד"

• אז מי?

• אני

• רגע, אנחנו נשואים עשר שנים והילד בין שנתיים

• אז את מבינה?

• אני לא מאמינה יא חתיכת #%@%%@#! בגדת בי ויש לך ילד?

• האמת לא

• אז?

• פשוט פטרו אותי מהעבודה ולא ידעתי איך לספר לך שלא תכעסי, אבל עכשיו את לא מרגישה טוב יותר שרק פטרו אותי, ולא בגדתי בך עם האקסית ונולד לי ממנה ילד?

לאור הבדיחה הזו, נותר לי לקוות שהתקשורת הבינה את הרמז, ותקדיש מאמצים עודפים כדי להשגיח על דברים נוספים מלבד חוק ההשתקה הכה שערורייתי, לא בגלל החשש שהיא לא תצליח למגר אותו, אלא בגלל החשש שאולי דווקא תצליח.