פעם הייתה זו
סינגפור. היום
זו
פינלנד. לפני
כן הייתה זו יפן.
אילו היה בן-גוריון
מקבל המלצות על פי המדינות המשיגות מקומות
ראשונים בדירוג,
היינו צריכים לדבר עשרים שפות,
ובשטף.
כל פעם צץ
מודל חדש או תכנית לימודים חדשה,
ותמיד, תמיד
יש מדינה אחרת, מעבר
לחופים זהובים, ששם
הם עושים את זה טוב יותר,
מהר יותר, מבריק
יותר וחדש יותר, ואף
פעם, אף פעם אנו
לא מסתכלים פנימה ורואים שהבעיה טמונה
בנו, באופי שלנו
ובמבנה הפוליטי והתרבותי שלנו ולא בשום
דבר אחר.
כדי להפריך
את הטיעונים הללו אני רוצה לספר לכם כמה
פרטים עלי, ולהסביר
לכם, בעיקר
לצעירים מבינכם כיצד התדרדר החינוך.
לא גדלתי
במרכז, ואפילו
לא גדלתי בבית מבוסס.
בבית היה לחם,
היה אפילו בשר,
אבל לאנשים רבים סביבנו לא היה זה או
זה. היו אלו שנות
השמונים. האינפלציה
הייתה 400 אחוזים
(לשם השוואה,
כיום היא חד ספרתית).
ישראל עדיין ליקקה את הפצעים של מלחמת
לבנון ובאירוויזיונים עוד חלמנו על מקומות
ראשונים (טוב,שם
דבר לא השתנה).
הכלכלה הייתה
אז במצב קשה הרבה יותר מהיום.
לא היה כסף,
ומדינת ישראל עמדה בפני התמוטטות
כלכלית. אז המדינה
הייתה מאוחדת – הייתה אפילו ממשלת אחדות.
אז, הבינו
שחינוך הוא במקום הראשון,
ונשיא ישראל,
יצחק נבון, פרש
מתפקידו הרם הישר למשרד החינוך.
היה מעט כסף במערכת.
למעשה, בשנים
הראשונות למדתי רק ארבע שעות.
הלכתי ללמוד בשעה שמונה וחזרתי בשעה
שתים-עשרה.
אז,
לא דיברו על יום חינוך ארוך,
על עוז לתמורה,
או על ועדת דברת.
פשוט למדו. מי
שרצה למד, ומי
שלא רצה לא למד. זה
היה עד כדי כך פשוט.
תלמיד שלא למד,
לא התקדם! לא
האשימו את המורה בכך שהוא לא מגרה אותו,
או שהוא שחוק.
לא המציאו אישורים על כך שהילד הוא
היפראקטיבי. פשוט
היה מובן מאליו שאם הילד לא התקדם בכיתה
של 30 ילד (אז
היו רק 30 ילדים
בכיתה), וכל
האחרים כן, אז
כנראה האשמה טמונה בו או בהורים שלו.
לא היו שיחות לבית של המורה.
לא היו איומים.
פשוט נתנו את אותה הבחינה לכולם,
וזו הייתה ההוכחה.
גם לנו היו
בחינות הערכה. אין
לי מושג איך קראו להן אז.
פעם בשנה באו אנשים ממשרד החינוך,
חילקו לנו טפסים והרגיעו אותנו שהן
לא יחשבו לנו כחלק מהציון.
כולנו עשינו אותן.
אף אחד בהנהלה לא חיפש תירוצים כדי
להוציא את התלמידים הגרועים מהכיתה כדי
להעלות את הממוצע,
כנראה כי אף אחד מעולם לא בא אליהם
בטענות. עשינו
את הבחינות ולקחו את התוצאות,
ועל פי התוצאות תיגבר המורה כל אחד
מהתלמידים כפי שראה לנכון.
בלי האשמות כלפיו,
פשוט השתמשו בבחינות ככלי,
ולכן אף אחד לא נלחץ מהן.
בשנות השמונים
לא היו בבתים מחשבים ואינטרנט (בעצם
אולי הייתי צריך לומר ברוב הבתים).
את רוב שנות ילדותי 'ביליתי'
ללא מחשב. אולי
זה בגלל השכונה העניה שבה גדלתי,
ואולי זה כי המחשב לא היה השקעה כדאית.
כך או כך, את
מרבית הידע שלי הייתי צריך להשיג בספריה...
ובטלוויזיה.
כן,
בטלוויזיה. שכחתי
לספר לכם שהיה לנו רק ערוץ אחד.
היום, עם
יותר מ-500 ערוצים,
לך תספר לילד איך היה רק ערוץ אחד.
הם בוהים בי במבט כל כך אטום,
אותו המבט שמישהו ניסה להסביר לי איך
הייתה פעם תקופה שהממשלה מיוזמתה מחקה
צבע מהטלוויזיה כדי שהשידורים יהיו בשחור
לבן. ולא רק שהיה
לנו ערוץ אחד, בעצם,
היה לנו רק שמינית ערוץ,
כי בערוץ האחד הזה,
היו צריכים לטפל גם באוכלוסיה הערבית
(שקיבלה שתי שעות
שידור), ובאוכלוסיה
המבוגרת, ובספורט
ובפוליטיקה, ומה
נשאר לנו הילדים?
שעה אחת ביום.
קראו לזה תוכניות הילדים והנוער.
חצי שעה שידרו תוכנית לגיל הצעיר,
וחצי שעה שידרו תוכנית לבני הנוער
(בדרך כלל פרק
שחוק של דגרסי). ואז
לערבית.
את שעות הבוקר,
מילאו שידורי הטלוויזיה החינוכית,
או הלימודית,
ומכיוון שלא הייתה לנו אלטרנטיבה,
צפינו בהם. אתם
מבינים? פשוט
הגענו מהבית ספר שלנו היישר לבית הספר
בטלוויזיה. ושם,
“זכינו",
לראות שיעורים.
שיעורים בספרות,
בתנ"ך,
אפילו בתלמוד(!).והיו
אלו לרוב שיעורים של שנים מתקדמות יותר
משום שהם שודרו בשעות המאוחרות בהן חזרנו
לביתנו. ולאחר
שהשיעורים הללו הסתיימו,
החלה רצועת השידורים של האוניברסיטה
הפתוחה, ששידרה
הרצאות ברמה של אוניברסיטה.
בוודאי יהיו
כאלו שיאמרו כעת "איזה
מסכנים, רק למדו
ולמדו ולמדו". אתם
יודעים מה התשובה שלי להם?
הם צודקים לגמרי!
היינו מסכנים,
רצינו, כמו
כל הילדים לבלות ולהנות.
רצינו הרבה סרטים מצויירים,
סרטי הרפתקאות ומה לא.
אולי בשל כך קראנו הרבה מאוד ספרים,
אך מלבד זאת, מי
שלא רצה, יכל
לשלם ולקבל תוכניות אחרות.
או שהוא שילם לתחנה פירטית,
או עבור אנטנה או צלחת,
או על מנוי בספריית הוידאו,
אבל כאן נעוץ ההבדל בין התקופה שלנו
לפעם: היום
משלמים על השכלה,
בעוד שהבידור ניתן בחינם,
ופעם שילמו על בידור בזמן שההשכלה
ניתנה בחינם.
זו הסיבה
שהתוצאות וההשכלה בארץ יורדות.
אנשים תמיד יהיו מוכנים לשלם על בידור,
משום שבידור זה משהו שנהנים ממנו.
השכלה היא מיגעת וקשה,
ואף אחד לא ישלם עליה סתם כך.
אולי לא היו צריכים להכריח אותנו לקבל
אותה, אך היתרון
היה שפעם קיבלנו אותה בחינם!!
ולא רק זאת, אלא
שכשאדם מקבל בידור חינם,
הוא צורך אותו ללא סוף,
כשאדם משלם עבור הבידור,
הוא יקנה רק את כמות הבידור לה
הוא זקוק ולא מעבר לכך.
זהו ההסבר הטוב ביותר לתופעת
"תרבות
הריאליטי!”.
יום אחד,
(עבורי היה זה אוגוסט 93),
ובדלת נקש נציג מכירות.
נראה לי שמכל סוכני המכירות המוכרים
מדלת לדלת, עבודתו
הייתה הקלה ביותר.
הוא מכר חיבור לכבלים.
ופתאום במקום ערוץ אחד (או
אחד וחצי, אם
משקללים את ערוץ 2
דאז), קיבלנו
כמאה ערוצים, ומתוך
כמאה הערוצים, רק
ערוץ אחד, ערוץ
8, היה ערוץ המדע.
ערוץ 8
היה הערוץ שכולם קונים,
אך אף אחד לא צופה בו.
בערוץ זה, כל
יום שידרו הרצאות מהאוניברסיטה הפתוחה,
אך עם הזמן,
ההרצאות הללו נעלמו להן,
ואת מקומן תפסו תוכניות דוקומנטריות
ועיתונאיות, שערך
לימודי אין להן כלל.
לאחר מכן, עם
הצגת הממיר הדיגיטלי,
שוב היה ניסיון לשדר הרצאות בערוץ
500 , אלו היו
הרצאות במשפטים,
ולשם שינוי דווקא שם היה חומר שהיה
שימושי לכולם, אך
גם ערוץ זה קיבל רייטינג אפסי ודעך.
אני מניח שמי
שרוצה היום ללמוד יוכל למצוא את מבוקשו
בתוכניות באתרי אינטרנט,
אך הנקודה היא שהסיבה שאנחנו מפגרים
בהישגים הלימודיים שלנו היא אותה הסיבה
שילד מפגר בגדילה שלו והיא שההורים מאכילים
אותו יותר מדי ממתקים ולא מספיק בשר.
גם הערוץ הראשון כיום,
מתאמץ להתחרות בערוצים המסחריים,
ועושה מעט מאוד לממש את תפקידו האמתי,
אותו התפקיד בו משמש ה BBC
באנגליה: שידור
תוכניות שחשובות לאזרח,
גם אם אף אחד לא יצפה בהן.
בפינלנד,
בסינגפור, ביפן,
ההורים מבינים את זה היטב.
שם, כשאין
מקום באוניברסיטה,
לא רצים לבנות עוד מכללה כדי שעוד
פוליטיקאי סוג ז'
יגיד שהוא הביא השכלה לעיר.
בסינגפור נלחמים בשחיתות ביד ברזל,
כדי לדאוג שהכי טובים יכנסו,
כי שם המנהיג LKY,
הבין שטובה קטנה פה,
טובה קטנה שם,
וכל בניין הקלפים יתמוטט.
בפינלנד, אבא
רופא לא מתבייש בבן שהולך להיות חשמלאי,
ושואל : “מה
יגידו השכנים?".
להיפך, הוא
אומר שכל עוד הילד יוכל לפרנס את עצמו,
אז אדרבא, שיעשה
מה שעושה אותו מאושר.
והמדינה, לא
פותחת 500 פקולטות
למשפטים, ו700
פקולטות לתקשורת,פסיכולוגיה
ומחשבים כדי להוריד את המחיר (לא
כולל הנדסאים). משום
שהיא חושבת איך יפרנסו האנשים האלה את
עצמם בעתיד.
בגלל זה,
שם המורים מרוויחים כראוי,
משום שהם מספקים שירות חיוני:
ידע, או כניסה
לאוניברסיטה. זו
הסיבה שלהוראה שם ,נכנסים
רק הטובים. וזו
הסיבה שהמדינות האלו משגשגות.
משום ששם ההנהגה היא חזקה,
ולא חזקה מהבחינה שאנחנו תופסים אותה
בארץ – מרווחי זמן גדולים בין קדנציות.
משום שביפן הממשלה נוטה ליפול בדיוק
כמו בישראל. פשוט
במדינות אלו, גם
הממשלה ממושמעת, ולא
נכנעת לתכתיבים של קבוצות לחץ קטנות
(בעיקר בתחום
החינוך). שם לא
תמצאו ממשלה ששוברת את הראש על איך להתעקש
על ליבה לרשת החינוך החרדי.
שם כל המפלגות הגדולות מסכימות על
כך, ואף אחד לא
ישתמש באחת כדי לנגח את השניה.
אז תגידו מה
שתרצו. תגידו
שהדג מסריח מהראש,
תגידו שזה משחק מכור,
אבל אל תשכחו שמחר בבוקר תקום מדינה
חדשה בעולם שתגיע לראש הדירוג העולמי
בחינוך, ושוב,
כמו שכולנו רצינו להיות סינגפוריים,
או פיניים, נרצה
להיות דומים לאותה המדינה,
אבל בעשותנו כך,
נשכח כי לנו יש בעיה,
והבעיה שלנו היא שאנו רוצים שהחינוך
בארץ יהיה הכל חוץ מחינוך.
אנו רוצים שהמורה יהיה מטפלת ,שמרטף,
פסיכולוג, מאמן,
שוטר הכל חוץ ממורה,
ובזמן שהוא יעשה את העבודה המחומשת
והטריוויאלית שלו בשכר מינימום,
אנחנו נלך לעשות את הדברים החשובים
באמת: שירות
לקוחות, להמציא
ג'ינגלים לפרסומות
ולדון בבית המשפט,
כשהאבק ישקע,
אנחנו עוד נילחם כדי להשוות את עצמנו
לאירן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
