ארכיון דון קישוט:

כולם רוצים להיות אימפריה. לכו ברחוב הראשי של כל תחנה מרכזית, ותראו שם אסופה של אימפריות: אימפריית הפלאפל, אימפריית השווארמה. הרימו את הראש הצידה, ותראו עוד שריד לאימפריה: קניון, ולרוב בנוי מאבני שיש חלקות ובוהקות המחזירות את בוהק השמש. תפתחו טלוויזיה, ומה הדבר הראשון שתראו? משחקים של מכבי – שביב חיוור של שליטה ישראלית באירופה – ופעם בשנה? אירוויזיון בתקוות לזכיה רביעית שאינני יודע מתי תגיע, או אם תגיע בכלל.

האיטלקים, כבר אלפיים שנה מנסים להחיות את ה"אימפריה" שהייתה להם. ומקרצפים באדיקות את אתרי התיירות. האנגלים, מתרפקים על ימיהם הגדולים בסרטים תקופתיים ב BBC. אפילו האמריקאים החוזים בצל ההולך וגדל מצד המעצמה הסינית, פוצחים בגל נוסטלגיה על תור הזהב שלהם בשנות החמישים והשישים: הגברים של מחוז מדיסון, גריז וכו'.

גם אנחנו רוצים להיות אימפריה, אולם אנו נתקלים בבעיה מאוד משונה. מצד אחד מעולם לא היינו אימפריה, גם לא בתקופת שלמה ודוד המלך. היינו מעצמה חזקה, אמנם, אך לא ה-מעצמה. תמיד הייתה מעלינו מצרים, בבל, אשור, פרס, יוון רומי... וכיום, ארצות הברית ואירופה. אך מאידך, גם כשהיינו החצרנים המרימים את שובל המלוכה של האימפריות, אנו זוכרים בערגה את הזמנים שבהם זכינו לגעת בקטיפה הרכה.

אנו יודעים לספר על דניאל שהיה היועץ הבכיר של מלך בבל, הנרי קיסינג'ר שהיה היועץ הבכיר לניקסון, בנימין דיזרעאלי שהיה ראש ממשלה בימי האימפריה הבריטית הגדולה. יש לנו היסטוריה מפוארת של זוכי פרס נובל יהודיים, פוליטיקאים יהודיים, אומנים יהודיים, שמספיקים כדי לספק את הצרכים של עשר אימפריות אם רק יתבקשו, ועדיין, עדיין משהו חסר.

תקראו לזה "גאווה ישראלית", אבל מאז שנדחסנו מאחורי גבולותיה של מדינת ישראל, הגם שהשגינו בעולם משמעותיים, אנו מרגישים בסוג של מחסור, או ירידה, לעומת תור הזהב בגולה. אפילו עשרת זוכי פרס הנובל הישראליים הם כטיפה בים אל מול עשרות היהודים, מדלית הזהב של גל פרידמן באולימפיאדה, מחווירה אל מול השבע של מארק שפיץ. ושניים או שלושה פרסי גלובוס הזהב, הם כאין וכאפס לעומת כל האוסקרים אותם אנו מפסידים.

וכאן נכנסת התכונה הישראלית החשובה ביותר והיא התקווה. לא סתם קוראים כך להמנון שלנו. אם ישנו דבר אחד בו מצטיינת הרוח הישראלית, יותר מרוחו של כל עם אחר, זוהי התקווה שמחר, או מחרתיים, או בעוד כמה שנים, או בעוד כמה מאות שנים אפילו יהיה טוב יותר. אלפיים שנה שרנו לנו: “בשנה הבאה בירושלים הבנויה", והינה, זה קרה!

ואולי זו הבעיה, כי ברגע שאנו מקבלים תזכורת, ולו קצרה, לגבי הפעם שבה אמנם היינו אימפריה, נדמה כאילו הדבר מטריף את חושינו, ואנו הופכים להיות כמו חיות אחוזות אמוק, ומנסים לשחזר את ההישג שוב ושוב, מתמקדים רק בו, בהישג הזה, עד שאנו שוכחים כל דבר מסביב, עד שאנחנו אפילו זונחים את העובדה כי מאחורי ההישג הזה ישנה מערכת חשובה לא פחות מן ההישג הסופי.

קחו לדוגמה את האירוויזיון. ישראל היא מדינה קטנטנה, שכלל לא נמצאת באירופה. טכנית, אין לנו כל סיבה להיות באירוויזיון. הסיבה היחידה להימצאותנו שם היא כי הצטרפנו לאיחוד השידור האירופי, וגם זה, כי כנראה בשל סיבות של חרם ערבי ורגשות אשם נוצריים, לא הצלחנו להצטרף לשום גוף שידור הקרוב אלינו יותר באופן תרבותי וגיאוגרפי. מרביתנו לא נראים אירופאים , לא מתנהגים כמו אירופאים (ע"ע הבושות שהישראלים עושים בחו"ל), ולא מדברים בשום שפה אירופאית מרכזית, לא דוברים אנגלית כראוי, והשפה אותה אנו כן מדברים, כלל לא שייכת למשפחת השפות האירופאיות.

אך תהיה הסיבה אשר תהיה, בשנות השבעים השתתפנו באירוויזיון וייצרנו הופעה מכובדת שזכתה במקום הרביעי. ההשתתפות הזו העניקה חשיפה לתרבות הישראלית, ובעקבותיה הניבה פסטיבלי זמר שונים שהעניקו את זכות ההשתתפות באירוויזיון לזוכה. על כל שיר כזה, שזכה, היו עשרות שירים שנכשלו, אך היו שירים טובים שהפכו ללהיטים. וכך ההישגים המכובדים שלנו הפכו למנוע לתעשיית המוזיקה.

ואז ביום אחד ב-1978, זכה יזהר כהן עם השיר אבניבי. שיר, שגם אם תסתכלו עליו היום לא נשמע כשיר האינטיליגנטי ביותר. שיר נוסטלגיה על אהבה ילדותית שלא יכולה להביע את עצמה. שנה לאחר מכן, זכתה ישראל בשיר יותר מכובד: הללויה. ומאז אותן הזכיות, במקום ללכת בדרך בה תמיד הלכנו, לכתוב שירים יפים, שיתחרו בשירים יפים אחרים, ואולי הזוכה יצליח, אנו מנסים לשחזר את הזכיה הזו בכל אמצעי אפשרי.

קדם אירוויזיונים הם עניין שבעבר. ואם הם מתקיימים, אף אחד לא חושב עליהם כעל במה להצגת הכישורים, או לייצור להיטים, אלא כתחרות. כשהשירים לא מצליחים אחד אחרי השני, מחליטים על ועדות. לא כדי לשפר את סיכויי הזכיה, אלא לצמצם את עלות הכישלון. וכשגם הן לא מצליחות, מנסים גימיקים.

הגימיק הראשון הוא לייצר מילה מוכרת ואוניברסלית שכולם מזהים: דיוה, הללויה. אם כי עד היום לא הבנתי מה אוניברסלי במילה אבניבי (שגם זכה), אבל ניחה. לאחר כמה נסיונות כושלים עם הגימיק הזה, מנסים את הגימיק הבא (ואולי הטפשי ביותר): גימיק הזמר התימני.

אינני יודע מיהו האדם שהגיע למסקנה המטופשת שרק תימני יכול לזכות באירוויזיון, אך באופן כלשהו נשתלה המחשבה הזו בדעת הציבור הישראלי, וכל זמר תימני שאי פעם חשב להשתתף באירוויזיון מנסה להימלט מתדמית הפייבוריט רק בגלל הדעה הזו. אנשים שוכחים שבועז מעודה, הראל סקעת, דפנה דקל, ואפילו עפרה חזה, היו תימנים כשרים למהדרין שלא זכו. טכנית הרבה יותר תימנים לא זכו באירוויזיון מאשר כאלו שכן זכו בו. אך הטעם והרצון לזכות משמידים כל חלקה טובה וגורמים לנו להישמע מגוחכים אפילו בעיני עצמנו, ולהרוס את מעט התרבות הטובה שנשארה בארץ.

היום בערב, יתקיים טקס הענקת פרסי האוסקר,. וכמו בתחרויות השירה, ישראל תעמוד במבחן דומה. תעשיית הקולנוע ידעה עליות ומורדות. מצד אחד היא יצרה סרטים חשובים ומדהימים כמו השוטר אזולאי, סלאח שבתי וואלס עם בשיר, אך מאידך, היא עדיין לא זכתה באותו פרס עליון ונשגב: האוסקר.

גם כל התירוצים על אנטישמיות מתעופפים להם דרך החלון, אך לא לגמרי. היהודים היושבים בועדות האקדמיות בהוליווד הם יהודים גלותיים המודאגים מתדמיתם. הם לא מעוניינים ביהודים לוחמים או בוכים או סובלים, בטח שלא ביהודים שפוגעים. כבר בימי הזוהר של הוליווד, ראשי האולפנים היהודיים דיכאו כל איזכור לנושאים יהודיים כואבים: אנטישמיות לדוגמה, וכשראש האולפן היחידי שהיה לא יהודי, דריל זאנוק, החל להפיק סרט על אנטישמיות, עמיתיו היהודיים ביקשו ממנו להפסיק. זה לא שיש להם משהו נגד ישראל או אפילו כנגד מדינת ישראל, אלא דווקא מתוך החשיבות אותה הם רואים לניהול יחסי הציבור שלהם, הם לא יתנו לסרט המציג את היהדות באור שלילי להצליח : ע"ע החיים על פי אגפא. אפילו סרט חשוב מאין כמוהו, נגד מלחמה, כמו וואלס עם באשיר, בזמן מלחמת עיראק השנויה במחלוקת זכה בגלובוס הזהב (אותו מעניקים עיתונאים זרים), אך הועלם באוסקר לטובת סרט יפני זניח.

והינה מגיע לו סרט שנדמה כאילו הופק במפעל לחלומות הרטובים של היהודים בחו"ל. סרט ללא אלימות, כמעט ללא מוות, על ערכי משפחה, בעברית, על ארץ הקודש, המכיל מוטיבים יהודיים ומציג את היהודים באור חיובי, כפי שהיו רוצים שיציגו אותם: כמלומדים 'חנונים וחרשנים'. פתאום סרט זה זוכה בפסטיבלים שונים בעולם המעידים על כך שהוא סרט איכותי . לא אופתע אם סרט זה יזכה בפרס, אך אצטער מאוד אם כך אכן יהיה.

אני בטוח ש"הערת שוליים" האו סרט טוב וראוי, אך בניגוד לסרטים ישראלים אחרים כמו: עג'מי, בופור, מאחורי הסורגים וכדומה, הסרט, מציג פלח מאוד צר באוכלוסיה הישראלית. רובנו אפילו לא לומדים משנה וגמרא לבגרות היות וזה לא מקצוע חובה. אם הסרט הזה יזכה באוסקר, הוא עלול לגרום לתעשיית הסרטים הישראלית בדיוק מה שהזכיה באירוויזיון עשתה לתעשיית המוזיקה הישראלית, או הזכיה באוסקר עשתה לתעשיית הסרטים האסיאתית.

פתאום יפקחו עיני המפיקים הישראליים והם יבינו שכדי לזכות בפרס הנכסף, צריך לכוון לכך, ובמקום להפיק סרטים המשקפים מציאות ישראלית-ערבית, או מציאות חברתית מסובכת, נתחיל להתלות בגימיקים ובתוך כך לחזור לחדר ולשטעטל, ולדבר בשפה ששם רוצים להקשיב ושם רוצים להבין. בדיוק כמו שתעשיית הסרטים האסיאתית הפכה לסוג של יצרנית "חוכמה עתיקה ומסתורין/אומנויות לחימה", עבור תעשיית הסרטים האמריקאית, כי רק כך מסוגלים שם לתפוס את הדמות הזו, תזכה תעשיית הסרטים היהודיים לגורל דומה. יהיה הדבר טרגדיה לא קטנה לעוד ענף שמספק תרבות ישראלית יחודית.

ככל שהנושא הזה ימוחזר, תעשיית הסרטים תהפוך להיות צפויה ומערכונים יתחילו לצוץ עליה, ואז, כמו באירוויזיון, במקום לחזור אחורה כמה שלבים לתקופה שהכל היה בסדר, נתחיל לחפש "כוכבים וגימיקים", כדי לשחזר את המעמד. כמובן שהם יכשלו, וכמובן שאחרי שהם יכשלו ננסה אפילו חזק יותר, וניכשל באופן מהדהד הרבה יותר.

זו הסיבה, שכשמנחה האוסקר יפתח את המעטפה ויגיד את המילים הנכספות: “and the winner is”, אחזיק אצבעות לכך שיאמר שמו של סרט אחר... אפילו הסרט האיראני. ואת קבלת הפנים החמה לסרט הערת שוליים, אשמור ליום בו יחזרו!