ארכיון דון קישוט:

חיוכים, נשיקות, חיבוקים, מה לא היה שם, ועדיין משהו היה חסר. כשבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן לחצו ידיים, היה משהו שחסר בשפת הגוף שלהם, מן פתיחות. שני הצדדים התקדמו זה כלפי זה כלוחמים, מחזיקים את ידם הפרושה כנשק, אולי זו הייתה באמת ידידות, ואולי הייתה זו פתיחתה של הזירה הבאה.

קשה להרהר בביבי מודל 2012 בלי לחשוב על ביבי הראשון, הקדום, ולתמוה על הדמיון. בשנת 1992 מפלגת הליכוד הייתה קרועה ומפולגת. היא איבדה מנדטים רבים בשל ההנהגה החיוורת של יצחק שמיר, וגוש השמאל, לראשונה זה עשורים רבים ,קיבל 61 מנדטים, ולא היה זקוק כלל לגוש הימין. (יש האומרים שהאימפוטנטיות הפוליטית הזו הייתה הסיבה להסתה שהובילה לרצח רבין.)

עם זאת, הייתה אז מפלגת ימין אחת שהצליחה בצורה מפתיעה. הייתה זו מפלגת צומת ( מנוחתה עדן). מפלגת צומת זכתה אז בשמונה מנדטים וכמו מפלגת ליברמן היום, היו אלו שריננו על כך שרפאל איתן יהיה ראש הממשלה הבא, ולכל הפחות תחליף צומת את הליכוד כמפלגת הימין המרכזית. מנגנון מפלגת צומת – שעד אז נחשבה כמפלגה מוסרית – לא הצליח להתמודד עם כמות המנדטים הרבה, והתקשה לאכוף משמעת סיעתית. בסופו של דבר המפלגה התפצלה.

עם זאת, בשנת 1995, בעקבות הסחף האדיר שמאלה בשל רצח רבין, וזכיית שמעון פרס בפרס הנובל, היה חשש כי הימין שוב יפסיד בבחירות.  כדי למנוע זאת בא נתניהו בהצעה לרפאל איתן (וגם לדוד לוי) : לרוץ ברשימה משותפת כדי להביס את השמאל. זה אכן מה שקרה, פרס הפסיד בבחירות בפער של 30,000 קולות בלבד, אולם היו לכך תוצאות הרסניות לליכוד. הליכוד זכה במספר מנדטים מועט שאותם היה צריך לחלוק עם שאר רשימות להן הציע שריונים ושיבוצים ברשימתו. בבחירות הבאות צומת פרשה ונעלמה, דוד לוי הצטרף למפלגת העבודה של אהוד ברק (תאמינו  או לא), והליכוד קיבל תקציב מפלגות וזמן מסך זעומים שהובילו להפסדו. ההפסד היה כה צורם שביבי התפטר מידית כדי לא להתמודד עם הזעם במפלגתו.

בבחירות 2008, זכינו כולנו ללמוד מילה חדשה: איתרוג. המושא של המילה הזו היה אביגדור ליברמן. ליברמן היה מועמד לזכות בקולות רבים, כמו צומת של 92, ובכוחו היה להחליט מי יהיה ראש הממשלה הבא. בעולם קראו לו Kingmaker. היה זה סוג של כינוי גנאי הלקוח ממחזה של שייקספיר: ריצ'רד השלישי; הכינוי נועד לרמז על הטרגדיה שעלולה לבוא.  הפועל היוצא היה שאף אחד מהמתמודדים: נתניהו או ציפי לבני בעלת החזות המוסרית, לא העז לתקוף את ליברמן בתשדירי הבחירות. כתוצאה מכך הוא זכה למספר קולות גדול אף יותר, וזכה לקבוע את מהלכיה של הממשלה. ליברמן שירת כשר החוץ והתדמית הגרועה של ישראל בעולם נזקפת לזכותו.

ארבע שנים חלפו ביעף וכיום, בבחירות 2012, כולם הופתעו מלחיצת היד של ליברמן וביבי. כולם פוחדים מכך שהרשימה תזכה בבחירות, אולם יש משהו אפל יותר הנמצא ברקע.

האמת היא שדבר לא השתנה בעצם מאז בחירות 2008. ליברמן, שהבין שלאור התבטאויותיו לעולם לא יתנו לו להיות מלך (King), מנסה שוב להיות Kingmaker, כלומר להחליט מי יהיה המלך הבא. אולם הפעם הבחירה שהוא עומד לבצע אינה בין בנימין נתניהו וציפי לבני, כמו בבחירות 2008, ואפילו לא בין בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ'. ליברמן מנסה להיות Kingmaker בליכוד עצמו.

חשבו על זה לרגע. הליכוד כיום הוא מפלגה ימנית עם חלק רדיקאלי ומשמעותי. החלק הזה תומך במשה פייגלין. כרגע, 80% מהליכוד מסתייגים ממשה פייגלין, מה שדוחק את רגליו אל מחוץ לכנסת ומחוץ לגורמי ההשפעה. כרגע לליכוד יש 27 מנדטים ולישראל ביתנו 16 (בערך). כלומר ישראל ביתנו היא כשני שלישים מכוחה של הליכוד. הוסיפו 60% ליחסי הכוחות בתוך הליכוד ותגלו מהר מאוד שבידי ליברמן תינתן סמכות בלתי מוגבלת.

ליברמן יוכל להחליט אם הוא רוצה שיתקבלו החלטותיו של ביבי או החלטותיו של פייגלין. ביבי יהיה למעשה חסר כוח משום שאפילו הסיעה שלו, הליכוד, לא תעמוד במלואה מאחוריו. גם אם ליברמן לא יקבל כוח ממשי במרכז הליכוד (תנאי ההסדר לא פורסמו במלואם), עדיין הוא יוכל לשלוט בחברי סיעתו ו/או לפרוש ולהשאיר את הליכוד לבד במערכה (להזכירכם ליברמן הוא פורש סדרתי). ליברמן אולי לא יתפתה במקרה של סכסוך עתידי לתמוך בקיצוני כמו פייגלין, אך בהחלט עלול למנות אחד מעושי דברו, או פשוט לבצע את רצונותיו בעצמו משום שיש להם עמדות קרובות. בעצם, במהלך הזה, ליברמן שולט במפלגה ששולטת במדינה, ויהפוך להיות ראש ממשלה בפועל, אפילו אם יקבל את המשרד לפיתוח אזורי – הנגב והגליל. כמו ממליך המלכים המקורי (הרוזן ווריק) במחזה ריצ'רד השלישי.

החלק בליכוד שליברמן ינגוס בו יהיה כה גדול עד כי הליכוד יתמוטט בלעדיו, והליכוד יהיה מחויב ,הלכה למעשה, להיכנע לכל רצונותיו של ליברמן. הליכוד לא יוכל לגבש קואליציה עם מפלגות אחרות (כמו עכשיו) משום שללא המרכיב של ליברמן בסיעה הם יהיו סיעה קטנה בהרבה שאינה יכולה לאכוף את רצונותיה. יתכן אפילו שהליכוד יסייע "להלבין" את סיעתו של ליברמן באופן כזה שהוא כבר לא יחשב יותר כקיצוני.

מצד שני, הליכוד לא יוכל שלא לקבל את ליברמן. לאחר הצהרתו של נתניהו , דחייתו של ליברמן תתפרש כחולשה. במצב העניינים הנוכחי – כמו גם הקודם – הנכס היחידי שיש בידי נתניהו והליכוד להציע הוא "עוצמה מדומה" (מנהיגות חזקה). נשאלת השאלה איזה עוצמה יוכל נתניהו להציג אם אפילו במפלגה שלו אין לו את הכוח להעביר החלטה? ונניח שמועצת הליכוד תצליח לטרפד את המהלך, אז שוב נחזור לימי המערכונים על עוזי כהן ב"ארץ נהדרת" בהם המרכז שולט בחברי הכנסת כמו בובות על חוט – תדמית שגרמה להפסד הקודם לקדימה.

נדמה שהפתרון היחידי רובץ לפתחו של ליברמן: לייצר "משבר מזויף" של אי הסכמה. ליברמן יציע דבר פופוליסטי וקיצוני שאפילו ליברמן עצמו אינו רוצה שיתקבל, נתניהו ידחה אותו בטון סמכותי, ליברמן ייעלב ויפרוש. או אז נתניהו יראה אז "מתון ומנהיגותי", וזה דבר שימשוך מצביעים מהשמאל, וליברמן יראה ימני מדי, דבר שימשוך מצביעים מהימין, ושוב נקבל שתי מפלגות  גדולות כשהאיחוד רובץ מעלינו כצל כבד בבחירות ב-2016.

נראה, אם כן, כי מהלך האיחוד יהיה כזה שישפיע על המדינה כולה הרבה אחרי הבחירות. ניתן רק לחכות ולראות כיצד הטרגדיה השייקספירית הזו תתפתח.