ארכיון דון קישוט:

צ'מעו בדיחה:

מוכר עומד בשוק וצועק:” מכונית ב-100 שקל! מכונית ב-100 שקל!”

ניגש אליו קונה ושואל: “אתה באמת מוכר מכוניות במאה שקל?”

-"כן", עונה לו המוכר. ,אחרת למה אני צועק את זה?”.

-"והמכוניות האלה נוסעות? הן טובות?”

-"בטח!" עונה לו המוכר.” בובה של מכוניות”

-"והן לא מתקלקלות?”

-"מה פתאום!”

ממהר הקונה ורוכש מכונית כזו.

למחרת הוא מגיע חזרה למוכר ואומר לו: “המכונית התקלקלה לי אחרי שעתיים, תחזיר לי בחזרה את הכסף".

עונה לו המוכר: “אם היית מספיק מטומטם לקנות מכונית ב-100 שקל, לא מגיע לך כלום. עוף מפה!”

יכולת ההומור שלי אמנם מוטלת בספק, אך מה שעצוב הוא שהבדיחה הזו מתרחשת בישראל פעם אחר פעם:. מוכרים לנו מכוניות במאה שקל, (רק שלא קוראים להם מכוניות), ואנחנו קונים, הן מתקלקלות ואנו לא מתלוננים.

היום לא קוראים לזה מכוניות, אלא התייעלות. התייעלות זה אומר פיטורים. פיטורים זה פחות עובדים או פחות כסף, והמשמעות של פחות עובדים היא שיש יותר עבודה על כל עובד והפוריות/התפוקה שלו נפגעת. אפשר לראות את זה בכל מקום: בתי חולים מלאים עד אפס מקום, תורים מתארכים לרופא, כיתות מלאות, פחות עובדים סוציאליים. בקיצור, כמו הבדיחה על המכונית. בממשלה טוענים שאפשר למכור מכונית במאה שקל ושהיא תיסע..

כמובן שהמכונית הזו לא נוסעת. כמובן שהחלפים מתקלקלים, וכמובן שבסופו של דבר באים בטענות למוכר. אלא שהמוכר. ראש הממשלה שלנו כיום, במקום להחזיר את הכסף, את המנדט או אפילו להתנצל נוקט במהלך" כלבוטקי”.

כלבטק היא תכנית שעוסקת בנוכלים. מה שמעניין בה, הוא שבנוסף להצבעה על הנוכל, היא גם חושפת את האסטרטגיה שלו. פעמים רבות, כשנוכל נתפס, הוא מנסה לצאת מהמלכודת בנוכלות. לדוגמה: כשתופסים שם נוכל שנכנס לחובות בשל כתיבת צ'קים ללא כיסוי, ומעמתים אותו עם מתלונן כועס, המוכר באופן זחוח אומר: “אין בעיה, אני אחזיר לך את החוב, לא אכפת לך לקבל צ'ק נכון?” וכשהקרבן מסרב... והנוכל לא יודע שהוא מצולם, הוא מתחיל לאיים ולצעוק!

בישראל דהיום גם כן מתרחשת תופעה דומה. כשיש משבר ושביתות, שבדרך כלל נוצרות כתוצאה מתנאי עבודה ירודים, במקום לתקן אותם, בוחרת הממשלה לכתוב צ'ק ,להציף את השוק מחדש בסחורה זולה שעובדת בתנאים ירודים. זה קרה בחינוך (פעמיים), כשניסו להפוך מובטלי הייטק למורים בקורס הכשרה מזורז. התוצאה הייתה שהתכניות הללו נסגרו משום שמחצית המשתתפים (שעברו סינונים ומיונים פסיכולוגיים), פרשו. וכעת תופעה דומה מתרחשת במערכת הרפואה. מנסים להציף את הארץ ברופאים "זולים", ממדינות עולם שלישי. צ'ק ועוד צ'ק והפרעון של החוב אינו נראה באופק.

אינני פוחד מכך ששביתת המתמחים תיכשל, אני רועד מפחד מכך שהיא תצליח. אני מפחד מכך שהמתמחים הללו ישיגו את מה שהם רוצים, ואת תנאי העבודה הנחוצים להם. לדעתי יהיה זה אסון למדינה, ואני אסביר מדוע.

הפחד של הממשלה הוא מכך שהיא תפרוץ את מסגרת התקציב. כשאומרים את המילים מסגרת התקציב בטלוויזיה, זה נשמע כאילו גיליוטינה נוחתת ממעל וחותכת כל בליטה סוררת. כאילו שמסגרת התקציב היא משהו קדוש שאין בלתו. האמת כמובן שונה.

מסגרת התקציב נקבעת על ידי הממשלה, והיא ניתנת להרחבה או לצמצום. אמנם זה קשה פוליטית אך עדיין אפשרי. יש לכך השלכות כמובן, בדירוג האשראי ובזירה העולמית, אולם קיימות לא מעט מדינות מערביות שחרגו ממסגרת התקציב שלהן ועדיין משגשגות. אסור לחרוג יותר מדי מהמסגרת, , אך אסור לחטוא את החטא שחוטאת הממשלה כיום.

מה שהממשלה כיום עושה, הוא להגדיר מראש מסגרת תקציב שקטנה באופן משמעותי מצרכי המדינה. לא צריך להיות מומחה גדול בכלכלה כדי להביט מסביב ולהבין זאת. התקציב אמור לשמש לחינוך, בריאות, עזרה סוציאלית וביטחון. בפועל אנו רואים שהחינוך לא איכותי מספיק שלא לדבר על הבריאות, הבטחת ההכנסה - (1500 ש"ח לחודש) לא מאפשרת לחיות אפילו לא בפריפריה, והביטחון קרי השיטור והשפיטה קורסים גם הם.

כל זאת מתרחש מסיבה אחת: המדינה מתנהגת כמו אנורקטית. המדינה מרעיבה את עצמה ואת התשתיות שלה ושורפת את השומנים האיכותיים שנצברו בתקופות השפע. אולם גם לשומנים הללו יש גבול, כפי שניתן לראות מקריסת המערכות הכוללת.

כיום, שובתים הרופאים. הפרמטרים לכניסה לפקולטות לרפואה גבוהים. לרוב, הם דורשים פסיכומטרי גבוה שדורש קורס (או כמה), מימון מסיבי, ואינטיליגנציה, וכושר ביטוי גבוהים. בהפגנות המתמחים רואים בבירור כי האנשים השובתים הם אנשים איכותיים שבכוחם לשנות המדינה, ואתה גם את המדיניות.

אני מאמין כי אנשים אלו ינצחו במאבקם מסיבה אחת פשוטה: גם בממשלה מבינים שמחאות יכולות להתפשט, ואם המחאה הזו תימשך זמן רב מדי, לא רק המגזר הזה ישבות אלא גם מגזרים אחרים. כבר עתה, ביצע נתניהו שגיאה אסטרטגית חמורה בכך שלא השתיק את השביתה הזו באופן מיידי והעניק לרופאים את מה שהם רצו. אולם כעת מאוחר מדי.

הדרך היחידה בה יוכל נתניהו, מצד אחד, לפייס את הרופאים המתמחים, ומצד שני לא לפרוץ את מסגרת התקציב תהיה רק אם ייקח את הכסף ממגזר אחר. במדינה כמו שלנו, עם מסגרת תקציב כה מצומצמת, אין שומנים. מישהו יצטרך לסבול, והסבל הזה יגיע כנראה מהמגזרים החלשים. כשאני אומר המגזרים החלשים אני  לאו דווקא מתכוון לשכבות המצוקה, אלא למגזרים להם אין ועד חזק ואין "שלטר" שיכולים להוריד ולהשבית את המדינה. המועמדים יהיו כמובן העובדים הסוציאליים, השוטרים ו/או המורים. זה לא יקרה מיידית אלא בעוד כחצי שנה אך זה יקרה, משום שאי אפשר להדפיס כסף בלי לשבור את מסגרת התקציב הכה קדושה.

בשביתה הבאה, הרופאים המתמחים ישבו על הגדר. אני מבין אותם. את שלהם הם קיבלו, ומה שקיבלו באמת מגיע להם, אך מאידך, כואב לי שאנשים כל כך מוכשרים לא יצטרפו למאבק שבאמת יוכל לשנות את המדינה. ישנה סיבה מדוע המחאה של ויקי כנאפו נכשלה בעוד זו של דפני ליף הצליחה, והסיבה היא היכולות וכושר ההתבטאות של מי שניהל אותה. הרופאים המתמחים יכלו להוות חיזוק משמעותי ואולי מכריע.

במקום זאת, ינצחו הרופאים בקרב, אך ישאירו לשאר הציבור את המלחמה – המלחמה על הדורסנות של קביעת מסגרות תקציב שנועדו למצוא חן בעיני המשקיעים בחו"ל – כאלו שאין להם שום קשר והיגיון לצרכיה האמתיים של המדינה. הם יוכלו בעתיד לממן חינוך פרטי ובטחון פרטי, והמלחמה על כל השאר תיוותר לנו. לי אין כל טענות כלפיהם, רק הערכה ועצב. עצב על כך שרובנו, נמשיך בכל חיינו לנהוג במכוניות של 100 ש"ח שתתקלקלנה מידי יום ביומו... והאשם בכך מוטל כל כולו עלינו!

צעיר לעולם לא יבין זאת.

אם לא הייתם בני 15 לפחות, לעולם לא nתזכרו את ישראל של פעם: ישראל של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. לא תזכרו את הגוונים הסגלגלים של סוף הלילה של הערוץ היחידי, והשחר של העידן החדש. עשרות ערוצים הציפו את המסך שלנו, ועמם... אופנה חדשה וביקורת חדשה – לא מסוננת – על הממשלה ועל המדינה.

הרבה דברים צמחו אז, באותו השחר, ולא מעט מהם נעלמו לבלי שוב. איך חלמנו אז על השלום, כולנו, גם הקיצוניים, רצינו שלום וחופש. חופש ליסוע לכל מקום, אפילו למדינות הערביות, ורצינו שקט ובטחון, ושגשוג והרמוניה. היינו כמו ילדים לפני יום הולדת, עם רשימת משאלות אינסופית.. ורשימת הבטחות מהמשפחה שהייתה ארוכה עוד יותר.

ואז הגיע יום ההולדת... ועל מדשאה בבית הלבן עמדו שלושה. אחד אפור שיער, אחד, כמעט ללא שיער ושלישי עם כאפיה. ישבו וחתמו על הסכם. רבות דיברו על ההסכם הזה אז בבית הספר, על השלום שהוא יביא, על העידן החדש שנפתח, ובאמת, זמן לא רב לאחריו נחתם עוד הסכם שלום עם ירדן, וכמעט נחתם עוד אחד עם סוריה.. אבל יחד עם החלום הגיעה ההתפכחות.

הפתיחות הביאה לחופש, והחופש הוציא מן הגדרות את הטורפים. היה זה החמאס, והפיגועים הכפולים בבית ליד, החמאס ראה בזה ניצחון, אפילו גבורה משום שהוא פגע בעיקר בחיילים שנחשבים כמטרות לגיטימיות. ואצלנו, התגובה לא איחרה לבוא: ברוך גולדשטיין, ד"ר ברוך גולדשטיין, ירה במתפללים מוסלמים לא חמושים בחברון.

היה זעזוע, אצלנו, כמו גם אצלם, ונפתחה ועדת חקירה ממלכתית, אך החמאס, ניצל מעשה זה כתואנה לכך שיש לו זכות לפגוע מעכשיו גם באזרחים חפים מפשע, וכך עשה. זה התחיל משני פיגועים: אחד בצומת אשקלון, והשני בקו 18 בירושלים, שגרם לכעס ולהסתה כנגד ראש הממשלה, ולהפגנות המוניות.

ועדיין, עדיין נאחזנו בחלום. לא אשכח עד היום איך צעד רבין בווינגייט כשמקללים אותו וכמעט פוגעים בו פיזית, בשקט ובשלווה, מנסה לאחוז בשאריות כוחו בשרידים של ארץ ישראל היפה והגאה של פעם. רק מלהסתכל עליו נדמה היה שהוא חי בעולם משלו, עולם שקט ורך, כאילו הוא צועד על שטיח קטיפה אינסופי לקול מחיאות כפיים, ולא קללות. בלי להפסיק ובלי לפחד, בלי לרעוד, ובעיקר בלי להפסיק לחייך.

מהדורות החדשות אז סערו. מאז שנות החמישים, בעקבות הסכמי השילומים מגרמניה, כשבגין ארגן הפגנות ענק חצי אלימות נגד בן גוריון, לא נראה נחשול כזה של זעם. הייתה הרגשה שסדקים רחבים נוצרו בעם. סדקים שאיימו לפורר אותו לחלקים.

הפרשנים התחלקו לשניים: אלה שצידדו בראש הממשלה וטענו שממשלה צריך לכבד, אפשר למחות נגדה אבל רק בדרכי שלוםולא באלימות, והיו האחרים, שטענו שחופש הדיבור הוא מעל לכל, ואפשר להפגין דעות גם בדרכים בלתי מקובלות ויצירתיות. הם טענו שמעשים אלה מחזקים את הדמוקרטיה ולא מחלישים אותה.

האחרונים נצחו! ההפגנות נמשכו, כולל הפגנת הענק המדוברת בכיכר ציון . בה נדמה היה שהתאחדו לרגע המפגינים משנות החמישים ומשנות התשעים דרך גשר זמן רחב ומתכתי, ותמונה של רבין נראתה במדי קצין אס. אס. בזמן שמנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עמד ונאם.

בניגוד להיום, השמאל לא נחשב אז לקבוצת שוליים סהרורית. בשמאל היו אז, באופן גורף, יותר אלופים ורמטכ"לים מהימין, ובטח מאשר הליכוד. אז, אם הייתם אומרים את המילה משתמט, הסטריאוטיפ שעמד בפניכם לא היה הייטקיסט ממושקף מכפר שמריהו, שמאבד את זמנו לריק בבילויים בבארים של תל אביב, אלא בחור ישיבה חרדי.

השמאל אז הזדהה עם ארץ ישראל הישנה. עם הקיבוצים, עם המושבים, והאנשים שנלחמו במלחמות ישראל. אותו השמאל, בזכות ולא בחסד, רצה גם הוא להביע את דעתו. וכך אורגנה לה הפגנת הנגד, בכיכר  שנקראה אז כיכר מלכי ישראל. היא אורגנה בסיועו של שלמה להט (צ'יץ'), גנרל מעוטר ושמאלני בפני עצמו, שהתלבט רבות אם לקיים את ההפגנה.

צ'יץ' פחד שאחרי הפגנה סוערת כמו בכיכר ציון, כל הפגנה של השמאל, גם אם תיחשב כשלעצמה מוצלחת, תתגמד בהישגיה אל ההצלחה המסחררת של הימין. לרגע התלבט צ'יץ' אם אולי לא עדיף היה לא להפגין ולשמור על הפאסון ועל הכבוד, ועל הניצחון המוסרי. אך גם בשמאל היה רוב זועם, ובלית ברירה, נתן צ'יץ' את הסכמתו וחסותו להפגנה.

המונים הופיעו להפגנה, והשמחה הייתה רבה. פרס ורבין היו שם גם, והאומנים המובילים של התקופה. הייתה שם חגיגה,היה שם חום, היו שם חיוכים, היה שם אור, ונדמה היה (רק לרגע) שהאור הזה ישתלט ונצא לשחר חדש. ובשיאה של השמחה, ממש לקראת הקץ, עמדו האויבים המרים רבין ופרס, החזיקו ידיים, ועם קולה של מירי אלוני מתנגן מעליהם שרו שניהם את "שיר לשלום". ובשיאו של החום, ובבוהקו של האור רעמו להן שלוש יריות והשתררה מהומה.

את מה שקרה מאז, יודע כל ישראלי, גם אם לא עבר אז את גיל 15. את החושך הקר והחודר של הליל, את הניחושים לגבי מצבו של רבין, ואת פניו הנפולות של איתן הבר שקרא "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...”, ושכסיים, נדמה היה שבכל בית בישראל, בין אם השתייך לשמאל ובין אם לימין, נשמע "לאאאא" אחד גדול, מלווה בשתיקה ארוכה אף יותר.

יום עבר לו, וגם לילה, ואת האור הגדול של פעם החליפו אורות קטנטנים יותר: נרות. נר ועוד נר אחד ליד השני בתקוות שווא לשחזר את האווירה של פעם. אחד אחרי השני נהרו הילדים אל כיכר מלכי ישראל, שמאז נקראה כיכר רבין, להדליק להם עוד אבוקה.

כמה חודשים אחר כך, חגג בנימין נתניהו יחד עם הליכוד בהפגנה גדולה משלו – הפעם כראש ממשלה.

שש עשרה שנים חלפו מאז, ועדיין לא הצליח השמאל להצמיח מתוכו מנהיג כמו רבין. היו רמטכ"לים והיו גנרלים, והיו כלכלנים, ועורכי דין, ומנהיגים חברתיים, אבל תמיד משהו היה חסר. כולם היו בני אדם. כשדקרו אותם הם דיממו, כשפגעו בהם הם נפגעו. הם כעסו וזעמו, אך מעולם לא ראיתי אותם, כמו רבין, נעמדים אל מול המון זועם, כועס, ומהלכים בשלווה לאורך הדרך, לא כי הם מנותקים מהמציאות, ולא כי הם לא מפחדים, אלא כי הם מבינים שהם משרתים משהו גדול מהם.

הדיבורים על השלום התחלפו בדיבורים על הפסקת אש, על שלום קר, ובמילים אחרות על הישרדות. וגם הנרות הקטנטנים של פעם כבו ברוח החומרנות של היום. הילדים של פעם הפכו לאנשי עסקים , ואינני יכול שלא לחשוב, שאולי האור שכבה בהם פעם הוא הסיבה לאכזריות של היום בעזרה הסוציאלית, בזכויות העובדים הישראלים והזרים. אבל נדמה עד היום שמשהו (קטן אמנם), חסר, ואנו מתפתלים פעם אחר פעם, מנסים למצוא אותו, מנסים ולא מצליחים.

ילדי הנרות של פעם הפכו כבר להורים בעצמם. וילדיהם, שאינם מודעים לכך, אולי יצליחו לגדול ולצמוח ללא אותו המרכיב החיוני, ואולי, רק אולי, יצליחו לשחזר אותו. יתכן שבעוד 20 שנה, שוב תנשב התקווה והרצון לעשות שלום, ויתכן... שיתרחש בדיוק התהליך ההפוך.

כל מה שאני יודע הוא, שהאור של הדור שלי כבה אז, ואולי יהיו אורות אחרים, חזקים לא פחות: ילדים, משפחה, עבודה, קריירה... מי יודע? אבל כשהם יאירו את החדר, בפינה תמיד יעמוד לו הצל הקטן והמתגמד מידי שנה, של רצח ראש הממשלה. צל שיגיד לי, שאולי אין גבול לטוב לו האדם מסוגל, אך גם אין כל גבול לרע.