עומס של דברים שכתבתי כי לא יצא לי לעדכן פעם קודמת שהייתי בבית... ואין קשר בין ארבעת החלקים.
יש בעולם הזה הרבה יותר ממה שנראה לעין או בעצם הרבה יותר ממה שהעין שלנו מוכנה להבחין בו ביום רגיל.
אנו הולכים לכול מקום עם מטרה וגם השאננים והחולמנים מאתנו שלוקחים את הזמן יפספסו חצי ממה שקורה סביבם. אנחנו הולכים ברחוב וחס וחלילה שהמבט שלנו לא יתקל במבט של מישהו אחר, אנחנו מנהלים שיחה עם אח/חבר וכמעט ואף פעם לא נביט לו ישר בעיניים ליותר מחמש שניות.
אנחנו מעבירים את החיים שלנו בדרך, תמיד בדרך לאיפשהו,
בדרך לעבודה,לבנק לבית
בדרך לעשות את הכסף הגדול
ברך למשימה, או אולי אפילו בדרך לעוד בליינד דייט.
אנחנו תוקעים בתוך גלגל ולא רואים שום דבר מעבר לו מלבד במקרים מיוחדים, כל כך התרגלנו לקופסאות הבטון שלנו שאנחנו רגילים לעולם של מטר על מטר, כל כך הרגלנו שגם שאחנו יוצאים לשטח, לטבע לא פעם הראשים קבורים באדנה או שאנחנו פשוט לא מבחינים בכול הטבע שחיי סביבינו.
כל הטיול שלנו מורכב מלהגיע מנקודה א' לב' לג' כי התרגלנו וכי אנחנו חייבים לשים איזשהו יעד במקום רק לדעת להינות מההליכה
אני שוב יושב וכותב ושותה וכותב ואני יודע שיש יותר מזה.
אני יושב ומביט ובוכה ואיפשהו כמו כולם אומר שאין מה לעשות.
אני יודע מי אני, ואני יודע מה יש להציע לעולם שסובב אותי (גם אם לפעמים אני לא מצליח להראות את זה), מעט ככל שזה יהיה. אני חייב להפסיק עם חוסר הביטחון הזה, אני חייב להפסיק עם החוסר ביטחון הזה , אני חייב להפסיק עם החוסר מעש ואונים הזה, יש כול כך הרבה יותר שאני יכול לעשות ומשום מה אני לא מרגיש כאילו אני מתקדם לשם, ושכבר יש משהו אני מגמגם ונעצר ומפשל, ולא מצליח לתת מאה אחוז.
אני יושב ומנסה לחשוב על איך אני חי ומה באמת חסר לי, כי אני יודע שיש משהו שנעלם, שהחור שנוצר אצלי רק בכאילו נעלם.
יש משהו שחסר לי, קטן ככל שהו יהיה ההרגשה של החוסר קיימת. אין יותר את הבן אדם הזה שיציק לי סתם ככה, שימצא את הדרך לדבר איתי גם אם אין לי כוח, הבן אדם הזה שתמיד מתגעגע.
אני מתגעגע לעצמי, ליכולת שלי לחלום ולהביט בהכול, שאט אט ברחה ממני, יש לי כול כך הרבה ולמרות שאני מספיק יותר אני עושה פחות.
there is somthing in the silence
in the way it makes you feel
in how it so easily becomes a part of you
how it so readily engulfs you
והדממה כמו חברה שנשכחה
והדממה שעומדת כה גאה
בלי לומר מילה
נשארת לא עוזבת לשנייה
איך היא באה
מלטפת ועוטפת
רוקדת מסביבך
בלי לומר מילה
מחפש דרך
קצת יותר בטוחה
ללכת את דרכי בחשכה
מחבק את הדממה
שמחבקת בחזרה
רוקדת, בלי לומר מילה
והדממה הולכת איתך
מלטפת, לחישה
ובה בדממה יש משהו חדש
באיך שהיא עוטפת אותך
חובקת אותך ואין שנייה
של מנוח
היא אותך אוחזת וחובקת
כובשת ותופסת מרתקת
הדממה
הדממה
תני לי שנייה
להרגיש קצת אחרת
לפני שאת מקיפה
דממה, דממה והבדידות שמציפה
לעמוד בחדר להביט על התקרה
לדמיין צורה ועוד צורה
למצוא דרך להקשיב לקול
מלבד שלך.
רציתי לכתוב פה הרבה יותר אבל, אין לי כוח... אני אשלים את שאר הדברים בהזדמנות אחרת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
