אני אתחיל בזה שאני כותבת את הפוסט הזה בלי שמץ של מושג לאן הוא יוביל,
אני לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב, אין לי פואנטה או סיפור מצחיק הפעם.
לא שלא היו כאלה במהלך השבוע החולף, אבל לא על זה בא לי לכתוב.
אני בעצם לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב..מבולבלים?גם אני :)
אבל אני חייבת כי משום מה הכתיבה הפכה לחלק כל כך משמעותי בחיים שלי בתקופה האחרונה
כאילו זה הפורקן שלי, אני חייבת לעשות את זה גם אם אין לי משהו משמעותי לכתוב עליו.
מכירים את התחושה הזו?הכמיהה לכתוב רק כדי לבטא את עצמך ולמצוא בזה פורקן.
תמיד ידעתי להתבטא, בכתב ובעל פה...
בתפקיד שלי כקצינה בצבא אני מתבטאת בעל פה ועושה את זה הרבה
אבל הכתיבה קצת הוזנחה בשנתיים האחרונות, עד לא מזמן.
התחלתי לכתוב סיפור, כל קו העלילה והדמויות כבר חיות ונושמות אצלי בראש
ורק אדם שרוקם סיפור כזה יכול להבין איך בכל שנייה של שקט איזו דמות מתגנבת אליו למחשבות,
איך כשהעיניים נעצמות העלילה הופכת לסרט בראש
איך אנשים שעוברים ברחוב פתאום נראים לך מתאימים לדמות שלך ואתה מחייך ככה בשקט, לעצמך.
או שזו רק אני ואני פסיכית? לא יודעת...
הפרק הראשון בשלבי סיום אבל אני לא מוצאת שנייה של שקט כדי להמשיך ולכתוב,
השבוע האחרון היה מטורף...
הבילוי שלי ביום האהבה היה השיא ללא ספק - לילה רומנטי על מזרון במוצב ליד שכם...זוגי - עם המש"קית הנהדרת שלי :)
החוויות בגדוד לא נגמרות, אני נוסעת כל כך הרבה ופוגשת כל כך הרבה אנשים
העשייה מטורפת ומספקת כמו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן ועדיין השחרור קורץ לי.
הלוואי ואני אצליח להחליט כבר מה אני רוצה...בעוד חודשיים בדיוק תאריך השחרור שלי ואני חייבת להחליט,
להישאר בקבע או לא? הסביבה והעולם כולו לוחץ עליי שכן,
אבל איכשהו הלב רוצה החוצה, לפרוץ גבולות, ללמוד כל מה שרק אפשר
לקרוא אינספור מאמרים ולגלות דברים חדשים...
אני מניחה שברגע האמת אני פשוט אגיד "על החיים ועל המוות" ואלך עם תחושות הבטן שלי, עד כה הן לא איכזבו.
לילה טוב לקוראים שלי, שאני מקווה שקיימים אי שם כדי להנות מפרץ הכתיבה הבלתי מוסבר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
