הכוס הזו, היא ענקית!
מלאה בפרנץ' וניל שאני כ"כ אוהבת לפתוח איתו את הבוקר...
אני צריכה שתי ידיים כדי לעטוף אותה לגמרי ולשתות, לאט לאט...כמו שרק אני יכולה,
כמעט שעה לכוס קפה.
מצחיק אבל זה מה שיותר מהכל מסמל בשבילי את הרגילה הזו, את החופש - 10 ימים בהם יכולתי ללכת לישון מתי שאני רוצה, לקום מתי שאני רוצה, להתפנק על כוס הקפה שלי במשך שעות אם רק בא לי, כי ככה זה בבית (:
אני קצת חוששת שאחרי 11 יום בבית יהיה לי נורא קשה לחזור לשגרה התובענית של הבסיס, אבל אז מיד אני חושבת על טליה ועל הקצינה שלי, על החיילים שלי והמפקדים שאני כ"כ אוהבת לעבוד איתם ואני אומרת לעצמי "יאללה, בראבק!"...אז נכון, בבסיס הקפה של הבוקר הוא בדיוק שתי שניות ואז כבר נכנס חייל שמשתוקק שאני אקשיב לו..אבל תמיד יותר נחמד להציע גם לו קפה ולשבת ביחד איתו ולפתוח ככה את הבוקר...
ונכון ששם אני ישנה פחות ועובדת יותר, אבל התחושה המטורפת הזאת שמציפה אותי בכל פעם שמאשרים לחיילים שלי בקשות - אי אפשר לתאר אותה במילים.
אולי אני מגזימה קצת, אדם גדול אמר לקבוצה של מש"קיות ת"ש שבסופו של דבר זה לא שבאמת איכפת לנו מהחייל או מהמשפחה שלו, איכפת לנו מהמערכת...כי ברגע שהוא משתחרר סלמאת.
כולן הסכימו בשתיקה, אבל אני חושבת שהוא טועה...כשאני חושבת על בקשה של חייל אני לא חושבת על הניירת, אני חושבת על האדם מאחוריה, ועצם זה שכשחיילים שלי משתחררים אני יוצרת קשר עם מש"קיות ת"ש של האחים שלהם רק כדי לוודא שהמשפחה תקבל כל מה שמגיע לה - זה אומר הכל.
היום ת"א...העובדה שאני נוסעת על מדים כבר מרעננת את זכרוני שאני עדיין חלק מהמערכת (ואני יכולה לנסוע בחינם...ווהו!) חח קצת מבאס לעלות על מדים ביום האחרון של הרגילה, אבל חלק מלהיות שייכת למערכת זה להיות תפרנית 
מחר בסיס...שביזות יום א'? לא נראה לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
