לפני משהו כמו חודשיים הייתה לי שיחה עם צ'רצ'יל,
אחת מיני רבות בהן אנחנו מדברים על דברים לעומק ומנתחים כל עיצור במשפטים האחד של השנייה
הויכוח התלהט ועם צ'רצ'יל כמו עם צ'רצ'יל, הוא לא נשאר חייב.
נכנס בי בכל הכוח והשאיר אותי המומה..
בסוף כל הסאגה הזו היה לו דבר אחד להגיד לי: "אני זאב בודד, מורן..אני לא חושב פעמיים ואין לי סנטימנטים במצבים כאלו גם כלפי האנשים שאני הכי אוהב".
הבחורונת התמימה שבי ישר ענתה לו "צ'רצ'יל אין סיכוי! אתה סתם אומר את זה...זה מגננה אבל לא יכול להיות שלא איכפת לך מאף אחד".
בערך חודשיים אחר כך, היום, יצא לי לחשוב על זה הרבה.
בחודשיים האחרונים עברתי כמה מדורי גהינום בתוך המשפחה שלי, אם לא הייתי יודעת שאנשים שמכירים אותי קוראים כאן אולי יכולתי לשתף יותר
זה פקח לי את העיניים, גרם לי לתהות מתי באמת הגיע הרגע הזה בו הבנתי שגם ההורים שלי הם בני אדם והם לא מושלמים, בכלל.
בחודשיים האחרונים התברר לי שמספר החברות האמיתיות שלי הוא בערך 2, מתוך הרבה יותר שהחשבתי עד אז
גיליתי כמה העולם מושתת על אינטרסים, ואיך אפשר להפסיק חברות כשהיא לא משרתת את האינטרסים שלך בלי לחשוב פעמיים.
קיבלתי דחיות מגברים שמעולם לא שקלתי אפילו להסתכל לכיוונם,
אבל בשל היותי מי שאני - אדם שאוהב לנסות, לחוות ולתת סיכויים בעיקר לאלו שאף אחת לא נתנה להם סיכוי לפני, קפצתי פנימה, עמוק מדי.
כמה נאיבי מצידי הא?
יש קול בתוכי שפשוט צורח - מה היא מיתממת?בגיל 21 פתאום גילתה את העולם? פתאום הבינה שלא הכל ורוד?
הלו, תתעוררי! מה את מתיפייפת?!
הרי זו לא הפעם הראשונה שאת מבינה שההורים שלך לא מושלמים, את זה הבנת לפי הצעקות כבר בגיל 5
וזו לא הפעם הראשונה שחברה שלך תוקעת לך סכין בגב, כי כל חברה טובה שהייתה לך עשתה את זה עוד מימי בית הספר היסודי.
וזה שגברים דוחים אותך?בוקר טוב..להזכיר לך כמה פעמים זה קרה??
יצא לי פוסט מעורר רחמים כשכל כוונתי הייתה שאני בעצם אדישה לכל זה.
החיים חזקים מהכל, השגרה מטשטשת הכל
לצד כל זה המשפחה שלי עדיין מדהימה,
החברות האמיתיות שלי תמיד יהיו שם
וגברים תמיד יש, על כל דחייה יש כמה הסכמות...
יש הטוענים שאני אפילו מנפנפת בזה יותר מדי, אבל סבלתי מספיק אז מותר לי.
לפעמים נדמה לי שכל העניין והרצון הענק שלי ללמוד פסיכולגיה נובע בעיקר מכמה שאני רוצה לנתח את עצמי
להבין מה הפך אותי לכזאת רגשנית, אבל מסוגלת להתנתק מאנשים בשנייה
מה גורם לי להתרגש מעלי שלכת באמצע תל אביב
מה גורם לי לאהוב כל כך את החורף,
לאהוב כל כך לאהוב אבל לפחד מזה ולהגיד שאני אוהבת לבד.
רק היום הבנתי שאני בעצם זאב בודד, בדיוק כמוהו.
וזה אולי הפוסט הכי לא מובן, הכי בכייני, או דכאוני, או עמוק שאי פעם כתבתי
אבל אתם יודעים מה?
I don't give a damn.
האאאוווו 
יש רק מישהו, אחד, שבדרך מוזרה שאני לא חושבת שאפילו הוא מבין,
הוציא ממני צדדים כל כך יפים בזמן האחרון....
אני בטוחה שאפילו ליב טיילור הייתה מתה למישהו כזה בחיים שלה :)
מקדישה לו, ולכם, ולפוסט הזה..את השיר הבא:
http://www.youtube.com/watch?v=0YXpQOiYitw&feature=related
And I’d give up forever to touch you
‘Cause I know that you feel me somehow
You’re the closest to heaven that I’ll ever be
And I don’t want to go home right now
And all I can taste is this moment
And all I can breathe is your life
‘Cause sooner or later it’s
just don’t want to miss you tonight
And I don’t want the world to see me
Cause I don’t think that they’d understand
When everything’s made to be broken
I just want you to know who I am
And you can’t fight the tears that ain’t coming
Or the moment of truth in your lies
When everything feels like the movies
Yeah you bleed just to know you’re alive
And I don’t want the world to see me
Cause I don’t think that they’d understand
When everything’s made to be broken
I just want you to know who I am
And I don’t want the world to see me
Cause I don’t think that they’d understand
When everything’s made to be broken
I just want you to know who I am
And I don’t want the world to see me
Cause I don’t think that they’d understand
When everythïng’s made to be broken
I just want you to know who I am
בבלוג זה
בכל הבלוגים
