אני מריץ את המשפט הזה כבר יומיים. סיימתי אתמול ספרות. ות'אמת - לא קל לי עם זה.בכלל לא מריגש ת'הקלה שציפיתי.

סיימתי ספרות ומה שזה אומר זה שלא יהייה עוד שיעורים ודיבורים עם המורה בכיתה על ספרים שקראנו,סרטים שראינו.

לא יהייה יותר יצירות שנראות לא מובנות, ואז אחרי הסברים ודיונים בכיתה מתגלות במלוא יופין .

ולא יהייה יותר פשה שישן בשיעורים, ושני בחורות מצחקקות באייפונים. ומורה שיורדת עליהן בקטנה.

פיזית הם יהיו. אף אחד לא מת. משהו אחד מת - המסגרת של השיעורים האלה. שלא נראו לי בכלל מיוחדים כש למדתי בהם,

אותם שיעורים שאני כל כך מתגעגע אליהם כבר עכשיו.שאני מעריך רק אחרי שהבנתי שלא יהייה אותם.

ככה זה הטבע שלנו, להעריך דברים כש הם נגמרים. כמו חפיסת סיגריות ,שפותחים אחת לא אכפת לחלק לחבר'ה . ככל שמספר הסיגריות יורד ככה גם יורד החשק לתת. וכש נגמר אתה מצטער שלא שמרת קצת לעצמך.מצד שני, כש אין לך אתה מודה לאנשים שאחר כך גם הם יצטערו שנתנו לך סיגריות.

מעגליות ,כל דבר נובע ממשהו, ובסוף נסגר מעגל.

אז מה אתם אומרים. גם למראה נושן יש רגע של הולדת ?