גוף,נשמה, אדם, יה.

 אז איך מתחילים לכתוב על חצי שנה שכזו. חצי שנה שעברתי בה גם את התקופות הכי קשות שלי, וגם את התקופות הכי טובות שלי. שהרגשתי בה הכי טובה ומוערכת, ובו זמנית הכי צוללת ונותנת לדברים לעבור לידי. תקופה שהשפיעה ומשפיעה (עוד שלושה שבועות...) עליי בצורות שאני עוד לא יודעת. טוב, אז קודם כל התקופה הזו נקראת בשם מאוד פשוט -קורס קצינים.

כן, כן, יצאתי לקצונה. אני, שבקורס הו"ד אמרתי לעצמי :"איכ, לצאת לעוד קורס?! ועוד מרצוני?! בחייים לא! אין מצב." אבל בתכלס, מהרגע שהגעתילכלא ידעתי שזה מה שאני יעשה. לא יודעת למה, זה פשוט היה לי ברור. אז עזבתי את הכלא, והיה לי קשה. תכלס, רק אחרי שעזבתי הבנתימה שזה קשה לעזוב אותו, ובעיקר שכנראה שאני בחיים לא יעזוב אותו באמת. כי הבנות, הן חברות אמיתיות. מסתבר שלעוד הרבה זמן. והחוויות - גם אם אני ממש ירצה, לא ישכחו. וגם הרבה דברים שהכלא די לקח ממני -האמונה בחיל ובעשייה שלו, למשל. פרופורציות לדברים.

אז יצאתי להכנה. הגעתי לבד, אל מכירה אף אחת ורואה רק מלא מלא מש"קיות חינוך פקצות כאלה שזכרתי מקורס הו"ד. חושך בעיניים! אבל אז ראיתי את בריתיש, שאני לא כ"כ זוכרת איך התחלנו לדבר, אבל הבנו ששתינו מש"קיות הוראה ושיש לנו קצת במשותף, אז נצמדנו כזה אחת לשנייה בשעתיים הראשונות בערך. ואז (וואי, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול ) ישבנו מול הנשקיה כדי לחתום על נשקים (ארוכים, כמובן) כיאה למושפטים שהיינו. בריתיש ישבה עם כל מיני בנות ממחוו"ה ואני נצמדתי אליה, ישבנו במעגל כזה ויסכה שכבה באמצע שלו - גאד, מה שחשבתי עליה באותו בוקר ומה שחשבתי עליה יומיים אח"כ, שמיים וארץ! - וכל הבנות לא הבינו מה קשורה אליהן המש"קית חינוך ממשטרה צבאית, ואז כל פעם מחדש להסברי שאני לא חינוך, אני הוראה, ממש כמו לכלואים... ואז התחלקנו לחדרים. אני לא מכירה אף אחת, ברית הכירה את הבנות ממחוו"ה שמקרה היו המש"קיות הו"ד היחידות שם, והיא הזרימה אותי להיות יחד איתן, וכך יצא לו החדר הכי שווה בהכנה כ"ח- חדר מש"קיות הו"ד - כבוד! התחילה ההכנה, ואני באמת באמת לא יודעת איך זה קרה, אבל פשוט התחברתי לכל הבנות בצורה מטורפת. בחיים זה לא קרה לי, אחרי השבועיים הראשונים שסגרנו הרגשתי כאילו הכרתי את כל (טוב, לא כל... 80%) ההכנה הזו כל חיי. מצאתי את הכמה בנות האלה, שנראה לי שישארו איתי לעוד הרבה זמן. החדר שלנו היה אדיר, כל היום צחוקים ושטויות (מפית!) וכיףכיףכיף גם כשעברנו למגורי קורסיסטים המצחינים והצפופים, גם כשהיה גשום וקר, גם כשהיו מליון מבחנים, פשוט היה כיף כל ההכנה. התחפשנו על הדשא, המפק"צית שלי נכנסה לכלא, הייתי קה"דית, יעלי היתה ק. מנהלות, עשינו כל היום סופרמן, לא עשינו מד"סים, נשאר כדור בקנה לאחת הבנות, סבבה והכל. ואז הגיעו הועדות בסוף ההכנה. אני כל ההכנה חתרתי למגמת מ"מ. בשביל זה יצאתי לקצונה- להיות המ"מ. להיות הדמות . ידעתי שרוב הסיכויים שאהיה מא"ז - מה שבמהלך ההכנה הפך לשם קוד ל"משהו-הכי-נורא-בצה"ל-רק-לא-זה"- והייתי מוכנה לזה, אבל עדיין הכי התבלטתי, והשתתפתי, ועשיתי הכל כדי להראות כמה שאני טובה. וביום של הועדות נכנסתי ואמרו לי, למרבה ההפתעה - את חוזרת אלינו במגמת מא"ז. יצאתי וכמובן התחלתי לבכות, כי הרגשתי שמגיע לי מ"מ. עשיתי כל כמו שצריך. אני יכולה להיות מ"מ, רק תנו לי את ההזדמנות. ואז שרה ונעמה (שתיהן היו מש"קיות ) קיבלו מגמת מ"מ. פה נשברתי. שתיהן היום החברות הכי טובות שלי, אבל באותו יום וגם זמן אח"כ (כשדווקא שתיהן, מכל ההכנה- תודה לאל! - היו איתי בפלוגה בבה"ד 1 ) לא יכלתי להסתכל עליהן או לדבר איתן. פשוט לא יכלתי. הרגשתי כל הזמן ש"דפקו אותי", ושרק בגלל שהן הגיעו ממחוו"ה נתנו להן, ושלא נתנו לי אפילו את ההזדמנות כי באתי מהכלא וכי אין מי שילחם עליי, ושאני לא מוכנה בחייייים להיות בתפקיד הכי בלאי בחיל -המא"ז. פשוט לא מוכנה. יום השיבוצים הזה היה אחד הימים היותר נוראיים שהיו לי. באמת. ירד גשם כל היום, כולן היו מאושרות עד הגג שהן קיבלו בדיוק מה שרצו -ורק יסכה ואני,שתינו רצינו מ"מ,מסתובבות ובוכות, ובוכות, ולא יכולות להפסיק. ובעיקר לא מבינות למה. למה הם לא בדקו, אל התעניינו, לא התחשבו.

-בזמן שבין סוף ההכנה לבה"ד 1 יסכה עפה מהקורס כי היא עלתה על טרמפ.צחוקים. בלילה האחרון שבין ההכנה לבה"ד 1 ישנו ב"עין צורים" , המקום המקסים ביותר עלי אדמות! היה לנו חלב  ועוגות בחדרים, מקלחות ומיטות והכל היה כ"כ כיף! דרך מושלמת לסכם בה את ההכנה ואגב, כל ההכנה שיר ודפנה היו גם בבה"ד, שזה היה פשוט אדיר. זו היתה פרידה מהכלא בהדרגה, מליון כומתות כחולות בבהד" כל ערב פגישות במדרגות של שלושתינו, סיגריות עם שיר על כמה שאני לא מזדהה עם החיל ולא מאמינה בו ולא מוצאת את המקום שלי בו -כי רק היא יכולה להבין אותי, בתכלס ופשוט כיף.

ואז, יצאונ בערך  ב4 בבוקר מעין צורים לבה"ד 1. הגענו ראשונים, כמובן. היום הראשון בבה"ד 1 היה נורא כמעט כמו יום הגיוס. צעקו עלינו, ותיזזו אותונ, ולחתום על נשקים,והכל אפור וגדול ומאיים וכמובן שמי אם לא אני יהיה א. צוות, ושמנ"ש, ומבחנים, ופלוגה, וצוות, וגדוד, ומפק"צית ממודיעין, ויש איתי קמ"אים ונגדים ומודיעין ומשקית ת"ש והכל בצוות אחד, וחדר הכי צפוף בחיים האלה , והדסייייייייי נסיכת החיים האלה שהיתה איתי בחדר ובצוות ושבלעדיה לא הייתי שורדת את בה"ד 1, ולחתום על ציוד מונפץ כמו פלגי אוהל ובזנטים, ולמלא מחסניות בנותבים, ויש לי מ"פ ,ולוחמים מסביבנו, ושיחות פתיחה באולם קולנוע,  ורחבת מסדרים שאסור לדרוך עליה, ושיעור הנחתת מסוק! פאקינג הנחתת מסוק! ופשוט הכל קרה נורא נורא מהר. כל השלושה שבועות הראשונים שהיו לנו -מטווחים, ניווט מודרך -חכו, אני עוד יגיע לניווטים -מסע תגיות שבכיתי בסופו והיה לי קשה בצורה מטורפת  (יצאתי ג'ובניקית ולא לוחמת ההו"ד שהינני ), סדנאות אאוטדור מונםצות, מלא מלא לימודים לא חשובים או מעניינים, שיחות מ"פ ( אני, כשליש באגוז - היית שליש! לא לוחם באגוז! למרות שגם כזה היה לי בפלוגה... בה"ד 1 מקום הזוי! ) , שיחות מג"ד (שהלך לתפקיד ליבה באמ"ץ ) שיחות עם מפקד בה"ד 1 - יהודה פוקס המלך מלך מלך!, סגירת 21 ראשונה ואחרונה בחיי, שלושה שבועות שבכיתי בהם כל ערב, שיעלי היתה בגדוד השני וזה הקשה לעיי ברמות שלא יכלתי לדמיין אבל חיזק אתהחברות שלנו וק הוכיח לי שהיא באמת לכל החיים, שיחה עם המפקצית שלי שבכיתי בה והתפרקתי כי לא יכלתי למצוא את עצמי שם בכל האפור אפור הזה, המון המון תמיכה מהבנות המדהימות האלה -הדסי, נעמה, יעלי ,שרה וירדן. שלושה שבועות באמת באמת קשים,פיזית (קמנו בפאקינג 4 כל בוקר בשביל לרוץ),5 בנות מחינוך שעפו ברף - 2 מהן חברות מאוד טובות שלי, עוד דבר שהוסיף לשבירה, הצוות שלי שרק הלך ונהיה קשה, זה שלא קיבלית התנסויות והרגשתי לא מוערכת, ובעיקר קשים מנטלית. אי אפשר להבין את הקושי הזה אם אתה לא שם, פשוט אי אפשר. ואז יצאנו הביתה, וחזרנו לעוד שבועיים מפרכים. בשבוע הראשון הייתי ממ"ש- מפקד מתרגל שבועי, שהיה סבבה, לא מאתגר במיוחד. ואזז השבוע שטח הטירוף חושים!!!! כל היום בסטריפים, טווחנו כמו חיות, ישנו בשטח שבוע, גיליתי בעצמי יכולות חדשות שלא ידעתי שיש לי, עשינו פרט חוליה שזה הדבר הכי אדיר שיש בערך, הוסמכנו לנהל מטווח, היו לנו תרגילי פיקוד בשטח- הדבר הכי אדיר בחיים האלה!!! לכבוש כיפות וכאלה, האויב מסתער, רצנו בהרים ובגבעות ובעמקים והכל עם אפודים והיה קשה אבל זה היה שווה את זה, פשוט מעולה. ואז חזרנו לבה"ד מלאי חול וסירחון אבל מרוצים בטירוף, יצאנו עם הנשק הביתה והיה לנו איזה מירוץ בנאות קדומים, חזרית מורעלת כמו לא יודעת מה. ואז הסד"ח -איזה ת"ש יא ווראדיקדיקה!!! בית ות"ש, גוני ירדן ואני בחדר- כיף. כל היום רק לדבר ולהתעסק בעצמי וכל יום סיור אחר בירושלים -אני גם העברתי אחד, היה ממש מעולה . היה שבוע אדיר אדיר אדיר ויצאנו חמשוש אחריו. ואז הגענו לעוד שבוע, שבו יה הניווט הראשון -חזרתי מבועתת. פשוט הרגשתי, שם, באמצע המדבר, חסרת אונים בצורה שלא תיאמן. התחושה הזו, שאין לך מושג איפה את ואין לך מושג איך את חוזרת, נוראית יותר מכל דבר אחר. באמת. אם יש משהו שבגלל אני לא רוצה לחזור לבה"ד 1 כמפק"צית- זה הניווטים. חוויה מאוד מאוד לא טובה.יצאונ להגנ"ש -השבוע הכי טוב בבהד 1 מבחינתי. שבוע באיוש, רק את והספרא וחפרא, חורף, כל היום מתכרבלת במליון שכבות, את לא צריכה לרוץ ממקום למקום כל היום, יש לך זמן לעצמךף את מכינה לעצמך אולכ טעים ולא הזוועה של בהד 1, רק הצוערות(חלקית) בלי מפקצ, ליל סדר אלטרנטיבי, פלגי מים, נוף שאי אפשר לתאר, ושקט, המון שקט. ואז חזרנו לבה"ד לעוד המון תכנים לא מעניינים או חשובים, כמו בהתחלה, עוד ניווטים שהיו נוראיים כמובן , יום עצמאות וזיכורון בבהד 1, יום ספורט פלוגתי, בחילות והקאות וחום והתחושה הפיזית הכי גורעה שהיתה לי בחיים, והייתי מצטיינת צוותית, וצידה לדרך מאוד משמעותית ומחזקת, וזהו. סיימנו בהד 1.מדסים כל בוקר ב5-בקור, ברוח מטורפת, במסלול בלתי אפשרי, ריצת 5 ק"מ, מד"סי קמ"ג, הכוך, החדר והצוות הקשים קשים קשים, הצפיפות, התורים במקלחת "בנות, אתן כבר שם 4 דקות!" , כנות, צביעות, השדלות, צלילה לפעמים, שעמום, געגועים עזים, סגירת 7 שבתות מתוך 10,גנצו, גיבוש חינוכי שלא ידעתי שיהיה,גפן, פלת"ח,חנה פרומקין,ניית, עדי אוגדת איוש, מורדו,פלוגה א'- אין משימה בלתי אפשרית,הכרת חמ"ן, סדרה ג', חדר אוכל שנראה כמו פלוגה ב', ייצוג חיל חינוך, ייצוג הכלא ושיווק שלו וסיפורים עליו בכל הזמדנות אפשריתף התעפצויות שלא מהעולם הזה, שבת חינוך אחת נוראית, חוו"ד סוף מטפח אגו עם המפקצית שלי, פלוגה מדהימה, חברים חדשים לחיים, הכרת "צבא אמיתי" עלק, ובעיקר ציניות מאוד גדולה על כל החשיבות העצמית המוגזמת הזו, קושי עם המערכתיות הזו , ח'1, ח'2, ח'18, ימים ארוכים ארוכים ובלתי נגמרים, שבירה כשהבנתי שאני יהיה מא"זית ואל משנה מה אעשה, שבירה כשכבר לא יכלתי להיות שם, וטקס, וסיכה קטנה על הדש. חוויה היה הדבר הזה, חייבת לומר. לימדה אותי בעיקר על אנשים, ועל עצמי. המפקד המחנך כבר ידעתי שאני יהיה, יעוד ויחוד קצת הכרתי, למה חשוב להיות משמעותית לחיילים שלי גם היה לי מוכר, אז לא למדתי הרבה. למדתי מהאנשים, למדתי גם איך לא להיות, איך לא מחנכים לערכים, מה לא עושים. חוויה, ללא ספק. חיובית או שלילית? חיובית, חיובית.

ועכשיו, ההשלמה. אז כן, כל מה שאמרו עליה נכון.זה באמת החלק הכי קשה בקק"צ הזה, החלק הכי משמעותי. רק חיכינו לחזור להשלמה כדי להיות שוב חינוך, לדבר על דברים מעניינים ולא על שטויות, להיות עם חברות שלנו, שיהיה שוב כיף. ואז הגעתי לצוות מא"ז. שאין מה לעשות, חלבי היה וחלבי ישאר, כנראה. ואני מקבלת את זה. בשבועיים הראושנים לא הבנתי מה אני עושה שם. לא הבנתי את חיל חינוך,לא האמנתי בכל מה שהם אומרים. מסע תגיות רוחני -שטויות במיץ עגבניות. חיל חינוך הוא משהו קריטי בצבא- צאו מהסרט שלכם. תפקיד המא"ז- לא, לא, לא בשבילי. אני? אני מש"קית הוראה בכלא,אני לא קשטרה באמת לכל הבלאי הזה של המרחב. אני לוחמת, צבא, מחנכת בתוך הצבא, מה קשור הכנה לצה"ל עכשיו? לא רוצה לא רוצה לא יכולה לא מונכה לא מקבלת אל מבינה (לא רוצה להבין ) לא אכפת לי לא מעניין אותי לא מחובר אליי לא קשור אליי לא אני. מישהו אחר. אני צריכה להיות מ"מ ואני גם יהיה. דון קישוט ממש. נלחמת בטחנות רוח. אז כן, שבועיים רעים ולא קלים ומרובים בתחושה לא טובה ותחושות שחזרו מההכנה, "דפקו אותי" ,אני טובה מדי בשביל להיות מא"ז, עשיתי קורס הו"ד, לא מאמינה בחיל הזה, רוצה להיות מ"מ משטרה צבאית-זה לא השתנה, אגב. זו עדיין משימה חינכוית הכי גדולה שאפשר לעשות בעיניי ואני גם יעשה אותה. ואז, בשבוע השלישי, קרו כל מיני דברים, והתחלית קצת להירגע. ואז משבוע 4 התחלתי להיות צת"ק -צוער תורן קורסי. מנהלת וסוג של מפקדת על הסגל המתרגל, וסוג של מפקדת קורס מתרגלת. לנהל את כל הקורס. חודש שבו הסתכלו ובחנו כל תנועה שלי. חודש שלמדתי בו המון, באמת, למדתי שנקודות החוזק והחולשה שלי הן שונות מאוד ממה שחשבתי, שכמפקדת אני עכשיו חייבתת למצוא את האיזון הזה בין הצחוקים שלי ובין הסמכותיות שלי, להאמין בעצמי עד הסוף וללכת עם זה. התנסות מאוד מאוד מאוד משמעותית. לנהל את הקורס זה סוג של להיות מ"מ, ופשוט נהניתי מכל רגע של זה. כמה שישיתני 3 שעות בלילה, וכמה שהיה לחוץ ומטורף והמון דברים לא עמדו, אני חושבת שהצלחתי להיות משמעותית ואין מישהי בקורס שלא יודעת מי אני ומה אני מאמינה בו, וכנ"ל גם הצת"ניות שלי,כל אחת מהן היתה משמעותית בצוותש לה ואני חושבת שהובלנו את הקורס הזה למקום טוב. אני פשוט מסתכלת במחברת שלי ורואה את הלו"זים וקולטת שזו היתה וואחד התנסות, רק 3 בנות מכל ההשלמה עשו אותה- 2 מ"מ, ואני. ונראה לי שהתמודדתי איתה. עוד יש המון דברים לעבוד עליהם בעצמי, אבל יש לי בסיס לעבוד ממנו. בשבוע 5 יצאנו להגנ"ש, שהיה אדיררררררררררררררררררר! כל היום רק התחפשנו בבית הערבה המזיעה, "בית ערבה -הגעת נורמלי יצאת סחבה!" היה מעולה, דפנה באה אלינו היה כיף, ולי עשתה לי חו"ד אמצע שהיה, טוב נו, משמעותי. הבנתי למה אני לא רוצה להיות מא"ז. ועכשיו אני במקום מאוד שלם עם התפקיד, אני חייבת לומר. הבנתי שיש לי בו השפעה כ"כ עצומה על כל כך הרבה דברים -בין אם זה חיילים, ובין אם זה פאקינג מערכת החינוך וגיוס על נעור שלא היה מתגייס בלי זה ולא היה מקבל את ההזדמנות הזו,והרקע שלי מהכלא רק עוזר לי בזה. ואז חזרנו ועשיתי תחקיר אירוע- לא חשוב. עכשיו נגמרה ההתנסות, נשאר רק הצוות חשיבה.

לסיכום. תקופה חשובה עוברת עליי . אנשים מדהימים, חברות לכל החיים שאני מרגישה כאילו הכרתי אותן כל החיים. סביבה חדשה להתרגל אליה.אחריות מאוד גדולה שעומדת להגיע אליי בעוד מעט מאוד זמן.

שיהיה בהצלחה.