גוף,נשמה, אדם, יה.

האמת, אני לא יודעת כ"כ למה אני עוד כותבת פה. אולי זה לאור ההיכרות שלי עם אמא שלי, שבגללה אני חוששת שבועד כמה שנים לא יהיה לי מושג איפה נמצא היומן שלי מרוב הסדרים החדשים שהיא עושה בבית כל יום, והדבר היחיד שאמצא יהיה מחשב. ואז אני יכנס לכאן (אחרי מאמצים לא מבוטלים,יש לאמר) ויזכר בכל מה שקרה לי.

ובכן, כהרגלי בקודש, כשיש משהו שאני ממש ממש מחכה לו וממש רוצה שיקרה- אני יהיה חולה בו. אז, כן, אני חולה. חזרתי אתמול הביתה ממש מוקדם עם חום גבוה ומאז ועד עכשיו לא ממש יצאתי מהמיטה. ואז התחלתי לקרוא כל מיני עיתוני סיכום שנה כאלה וחשבתי  על השנה שעברה עליי והחלטתי שבהחלט שווה לסכם אותה. ו-וואו, איזו שנה זו היתה.

31.12.2009. בדיוק לפני שנה, באותו ערב, הייתי באותה מסיבה שאליה אני עתידה ללכת גם הערב, אבל הלכתי אליה עם מחשבות ועם כיוונים מאוד מאוד שונים. אז, זו היתה המסיבה הכמעט אחרונה שלי לפני היציאה לקק"צ, שחשבתי שמהרגע שאתחיל אותו (ודי צדקתי) לא יהיה לי כוח או ראש לצאת למסיבות יותר. שירתתי עדיין בכלא, הייתי באס"ק רציני, התחפשנתי לי ונהניתי מכל רגע  מהשבועות האחרונים שלי שם. וגם חשבתי על איזה קטע, אני כבר שנה בצבא, איך הזמן טס, אני פאקינג יוצאת לקצונה, מי יודע מה יהיה איתי עוד שנה, או חצי שנה, או חודש, או שבועיים. כולי הייתי אפופה בספקות וחששות ופחדים והתרגשות מאוד גדולה. ואז, ב9/1/10 התחלתי את ההכנה. טוב, אני לא יפרט פה על כל שלב ושלב בקורס כי זה כבר נעשה, אבל אני יכולה לדבר על ההשלמה עוד.  עכשיו, במבט לאחור, אני יכולה להגיד שההשלמה לא היתה שלב כל כך משמעותי כמו שחשבתי. היא היתה מאוד אינטנסיבית, היא בהחלט לימדה אותי תיאורטית הרבה על התפקיד, אבל לא הבנתי כלוווווום מהחיים שלי שם. אם, שבוע לפני הסוף, היה לי יום שלם שפשוט בכיתי כי כל כך לא רציתי להגיע לתפקיד הזה- אז משהו שם לא עבד טוב. ויש סיכוי די גדול שזה בגללי ולא בגלל שום דבר שבא מבחוץ- כי אי אפשר להכריח בנאדם לחשוב דבר מסוים. אפשר לגרום לו לעשות הרבה דברים אבל אי אפשר להחדיר אמונה בכוח, אי אפשר להדליק את הניצוץ הזה בכוח, זה חייב לבוא מבפנים. ואז, אחרי סיום ההשלמה, אחרי כל הפרידות מהחברות, אחרי הטקס, אחרי ה"כסף ששיפשף את הכחול", אחרי כל הברכות והמתנות והפרידה והיציאה סוף סוף מאווירת הקורסים, הגעתי לדבר האמיתי. שלושה ימי חפיפה ואז- זהו, אני לבד. אני הקצינה. אני הסמכות למה שהיה אז 40 חיילים, היום זה כבר 57 והמספר רק עתיד לעלות. זה היה שוק רציני, אבל שוק חיובי. הייתי בהיי מטורף, אהבתי כל דבר שאני עושה, אהבתי שאני מחליטה לעצמי מה אני עושה,אהבתי את המש"קיות שלי עד אינסוף, כל אנשי הקשר היו מקסימים, הכל היה ורוד. ואז, לאט לאט, כל הדברים התחילו להתפוצץ. נמאס לי מזהנ שאני צריכה כל שבוע "למצוא" לעצמי מה לעשות, החיילים הלכו ונהיו יותר ויותר קשים, הורים של חיילים צרחו עליי בטלפון,כל אנשי הקשר רבו איתי, המ"קיות ואני לא הסתדרנו ושום דבר לא הסתדר יותר. לא מצאתי משמעות בכלום, הכל הרגיש לי סתם, לא רציתי להתעסק בהכנה לצה"ל הזו, לא רציתי לחזור לדירה המעופשת ולדאוג לעצמי לאכול כל היום, רק לחשוה מתי אני יוכל לשבת לאכול וכמה קלוריות וכסף זה יגבה ממני ורק רציתי בסיס ולהיות על ב'.ואז שוב, התקופה הזו עברה והתחלפה בתקופה הרבה הרבה יותר חיובית, שבה אני עכעשיו. יש ימים קשים, ויש ריבים, ויש בעיות, ויש בלת"מים, אבל הכל הרבה יורת רגוע. אני כל כך מחוברת עכשיו לתפקיד שלי ומאמינה בו בכל הלב, חושבת שהוא מאתגר ומספק ומעניין ומדהים ונותן לך הזדמנויות חינוכיות עצומות, אני מאמינה בהכנה לצה"ל ובחשיבות שלה, אני מתה על נח"לוואים, ועל מורות חיילות ועל מד"נים. ועכשיו , אולי כאיזה טובה מצד היקום או מאיזה כוחות עליונים , אני עוד חודשיים עוברת לבה"ד להיות מ"מ בקוןרס מד"נים מרחב, שזה פשוט מטורף.

השנה הזו היתה מטורפת, בכל צורה שהיא. עברתי כל כך הרבה חוויות ורגשות ומקומות ושינויים והתנסיתי בכל כך הרבה דברים והתמודדויות. לא הייתי משנה בה כלום.ללא ספק.