החיים במשרדים החדשים עונים מאוד יפה על שורה מתוך שירה של חווה אלברשטיין :" היאוש יותר נח".
הבניין יפה וחדש. עולים במעלית חדשנית שגם מדברת וגם מראה על מסך נוצץ מראות מהעולם החיצוני - כמו נופים ירוקים וסקי מרגש. חלונות גדולים עוטפים את המשרדים מכל צדדיו . אני יודעת אם יש אור, שמש, או גשם בחוץ. אני גם יכולה לעמוד מול החלון ולחלום על עולם אחר. ריהוט חדש ונחמד. לארוחת בוקר מקבלים סנדוויצים מושקעים - ולא הקוטג' האומלל של חדר האוכל המפעלי, ולארוחת צהרים מזמינים מיני מטעמים מתוך רשימה מפוארת של מסעדות או שפשוט יורדים למרחב החנויות למטה ובוחרים מסעדה.
אז איפה היאוש? הניכור המזוהה עם חברות היי טק חודר לסצינה הזאת בקלות. לא , אנחנו לא היי טק , אבל המעטפת החיצונית היא כזאת. הניכור בא איתה. במה זה מתבטא? יש מצלמות בכל פינה שמצלמות 24 שעות ביממה. זה נכון שזה יותר עניין של ביטחון מאשר מעקב אחר העובדים. ההנהלה אפילו הוציאה מכתב שאומר שמשתדלים לשמור על פרטיותם של העובדים. אבל עדיין big brother is watching . האינדיווידואל מסתגר בתוך עצמו. כל דלת נפתחת עם קודן ואתה חייב להיסתובב עם הכרטיס מחובר כל הזמן. יש מרחק בין השולחנות ובין החדרים. זה טוב יותר מבחינת מרחב עבודה אבל מבליט את הניכור. אין את החמימות והסולידריות שבאה עם הצפיפות. כמובן גם נושא האוכל - עצם זה שאתה חייב לבחור את האוכל שלך יכול להיות מעולה לאדם מסויים אך טרחה לאדם אחר. ולי זה טרחה. היה לי נח הרבה יותר בשעה היעודה לקום מהכיסא וללכת לחדר האוכל - לעמוד בתור מול הליין - לבחור את מה שאני רואה ולשבת לאכל ליד אחד שולחנות הארוכים. כן חדר אוכל מפעלי עם המהומה והתלונות והצפיפות והטעם - לי היה יותר נח. זה נשמע לא הגיוני. אבל זה כך.
ועוד משהו - בין האנשים שעברו איתי למשרדם האלה אין לי חברים. אפילו אין כאלה שנחמד לי איתם. אני מתפשרת על הפחות גרועים, הפחות סנובים (רובם הם הנהלה - רק אני פועלת פשוטה). האנשים עושים את ההבדל מבחינתי. מה שנותר לי זה להגיע ולהעביר את יום העבודה וללכת הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
