ילדים קטנים ברחוב..

משחקים בכדור.

רוכבים על אופניים.

נהנים.

בלי דאגות..

בלי מחשבות מיותרות...

בלי לדעת שום דבר..

התמימות הזאת...

למה היא נעלמה?

לאן?

איך זה שפתאום אני יודע הכל..

איך זה שפתאום יש לי יותר מדי על מה לחשוב..

איך זה שאני תמיד עסוק בדברים מיותרים...

איך זה שזה משתלט עלי..?

מזמן לא הייתי שם..

במקום הזה, שאפשר לצחוק בו ולהנות.

בלי לחשוב על זה כל הזמן, בלי להתעסק בזה...

בלי לקוות שהרגע הבא יהיה האחרון...

מזמן לא הייתי שם,

במקום הזה,

שאפשר לנשום בו בשקט...

חשבתם על זה פעם?

חשבתם פעם על מה שקורה לבן אדם כשהוא מת?

על זה שפתאום הוא טוב כל-כך,

שפתאום הוא שקט כל-כך...

פתאום הוא שליו כל-כך..

כל-כך טהור...

כל-כך יפה...

כל-כך מושלם...

אני רוצה להגיע לשם.

לנקודה הזו.

לרגע הזה.

למקום הזה שגם אני אהיה בו כל-כך מושלם...

למקום הזה שבו סוף-סוף אני לא אהיה כל-כך פגום...

או אולי לחזור לזמן ההוא,

לתקופה של התמימות...

הייתי רוצה.

אבל זה הכל.

כי זה לא יכול לקרות.

הרי אי אפשר להתכחש למה שנמצא מולנו...

ואני אפילו לא זוכר את התקופה הזאת.

אני לא זוכר את הרגעים האלו שפשוט צחקתי בהם בלי שום שליטה,

שרצתי וקפצתי בהם ולרגע לא קיוויתי שזה יעלם...

אני לא זוכר את הרגעים האלו,

כאילו הם בכלל לא היו שם.

כאילו זה לא אני שחוויתי את כל זה...

אין לי אפשרות אחרת..

אין לי ברירה...

רק הסוף...

הלוואי שמישהו יכול היה להבין את חוסר האונים הזה...

הלוואי שמישהו יכול היה להבין מה קורה לי...

הלוואי שאפשר היה להבין למה...

רונה קינן - בתוך אגם קפוא

"היום נגמר לי

ואין לי חשק

לשמוע מה אומרים

אומרים לי כל הזמן

הכל עובר ו...

ומסתדר ו...

בסוף יגיע

יגיע גם תורך

לנשום בשקט

למרות החושך

למרות כל מה שמכביד אותך לשם

בתוך אגם קפוא

אני רואה תמונה

שלי לפני שנים

אני לא מזהה

תיבת צעצועים

שאין בה אף סודות

הכל יכול להיות

הכל יכול להיות...

עבר שבוע

עברו שנתיים

המחשבות שלי

במעגל סגור

חיכיתי כל החורף

חיכיתי כמו תינוק

לשמוע רק מילה

והיא לא נאמרה

בתוך אגם קפוא

אני רואה תמונה

שלי לפני שנים

אני לא מזהה

תיבת צעצועים

שאין בה אף סודות

הכל יכול להיות

הכל יכול להיות..."