שבוע אחד אני הולכת לבסיס והכל יוצא משליטה
ויקיליקס גורמים לתקריות דיפלומטות מגוכחות כאלה ואחרות, סלקום מפסיקה לתפקד ומישהו הצית לי את הכרמל.
לאורך הלילה אני חושבת לעצמי על השריפה, והמחשבת קופצות מקצה לקצה.
מצד אחד הזדהות, תמיד אמפתיה זה הדבר הראשון שתוקף אותך.
אני יושבת בחמ"ל, בוהה בצג הטלוויזיה המרצד, בלהבות שמחבקות את ההר, ונותנת לשורת הדיווחים להיכנס לראש.
כך וכך ישובי פונו (אלא שהפעם זה לא סתם ישובים שפונו, אלא שמות שאני מכירה, במועצה שלי, איכשהו זה נראה אמיתי יותר ככה)
כך וכך אנשים נפגעו
כך וכך דונמים של חורש מקיימים כרגע את השריפה הגדולה ביותר בכך וכך השנים האחרונות.
כך וכך מטוסים וכבאיות מתרכזים באזור.
ובא לי לבכות, בא לי לבכות כל כך הרבה עד שאטביע את הכרמל כולו בנחשול מלוח ורטוב, או לפחות להועיל במשהו, לתפוס מטף ולנסוע לעזור במבצע.
כן, יהיו הרבה תמונות, אני יודעת שאתם אוהבים תמונות,
אני מחפשת את המוצלחות.
אם יש לכם זמן, שעה נניח, עם התרעה מראש, ומכונית גדולה ליד הבית שמוכנה לקחת מה שרק תעמיסו עליה.
מה עושים?
מה לוקחים, מה משאירים? ואיך אפשר להיות בטוחים שלא שכחתם כלום באחת הפינות של הבית, משהו פשוט שלא זכרתם, הספר שנפל מאחורי המיטה, המצעים שאתם הכי אוהבים, עוד חפצים ותמונות חסרי תחליף שלא מסודרים באלבום, אלא נשכחו באיזו פינה בעליית הגג. הכונן הקשיח שלכם, שמגובה בחלקו החשוב על דיסק און קי שגם אותו אתם לא ממש זוכרים איפה שמתם. החתול. הייתם שוכחים את החתול? החזיות החדשות שלכם, שקניתם לפני שבועיים ועוד לא הספקתם ללבוש, ספר מחזור? לכו תדעו איפה שמתם אותו. והמגבר של הגיטרה, והאקווריום. אי אפשר להשאיר דברים שיש להם מערכת עצבים מרכזית להיצלות למוות, זה לא אתי.
בקיצור, שאלה קשה שנעים לחשוב עליה.
אז בעודי נקרעת מבפנים עם משפחות ההרוגים, עם הפצועים ועם המפונים; אני חושבת על היער. על היער שלי. על העצים הירוקים והלחים שבצילם עוצרת קבוצת מטיילים, שעליהם מפליא מדריך כריזמטי לספר או שבחסותם אפשר (אבל מאוד לא מומלץ) למצוא אנשים שיצאו להעשיר את חוויותיהם המיניות. יסלחו לי תושבי העיר שעבורם זהו עניין של מה בכך, אבל עבורי החורש הסבוךהוא חלק בלתי נפרד מהנוף היומימי. הירוק ששוטף את העיניי בבוקר הופך לשחור זנוח ומופקר, לטיפשות שמתלהטת בשניות, ומשחיטה ברגע אחד מה שלוקח עידנים של שפיות כדי לתקן.
אח, מה לעשות, אני אוהבת את הארץ המחורבנת שלנו. אחרי מספיק זמן אני משלימה את פער הדיווחים, והכתבים מתחילי לחזור על עצמם, ולי נמאס לשבת בחוסר אונים ולבהות ב40 הרוגים באוטובוס שעלה בלהבות. בעוד אני הופכת לצופה הפסיבי, עמדה שאני שונאת באופן מיוחד, אני מתמלאת בזעם ממוקד. מי שמר לעצמו את הזכות להצית לי את המדינה?!
זו לא מגלומניה הפעם. משרתת בגאווה בצה"ל, אזרחית במדינת ישראל, אני דורשת שיכובה ההר שלי לאלתר. הוא באמת שלי, שלי כי איכפת לי, שלנו.
של כל מי שרוצה לעשות למען, שרוצה לתרום ולהיתרם. שבשבילו זה לא סתם עצים, וגם הוא לא באמת גר שם. זה חלק מהבית.
תזכרו שהבטחתי. אני הולכת לשתול עץ. אני קודם כל צריכה לחפש עץ, אחד שיחיה גם בלי טיפול מסור, כי מה לעשות, לא-ינום ולא-ישן ולא-יצא-לאפטרים-כל-יום-בשביל-להשקות-עץ שומר ישראל. ואז אני אשתול אותו, במקום כמה שיותר שחור. קצת כמו בחנוכה, כשמאור קטן אחד מגרש הרבה מאוד חושך.
מוזמנים להצטרף, אחרי הכל, זאת הארץ שלנו.
וכמה אפשר לשמוע על אנשים שמסרו את חייהם בגבורה?
אנשים שבאו להציל חיים,ועמדו לחזור הביתה כשהכל ייגמר. שבאו לפנות ונלכדו בשריפה בעצמם.
אפשר לשמוע סיפור אחד או שניים, אבל בסופו של דבר, הם כולם מסתכמים לתאונות טרגיות שלא נותנות פתרון או סוף. רק בזבוז אבסורדי של חיי אדם. כמו בכל פיגוע או אסון חולף, לא שונים מאלה שהיו לפניהם או מאלו שיבואו אחריהם.
תודה על החיים שניסיתם להציל. סליחה שלאיכולתי להיותשם כדי לעזור.
בשעה של איבוד פרופורציות אני מזפזפת לחדשות הBBC. לראות כמה באמת גדול הנזק.
ובאופן מפתיע, השריפה בCARMEL forests תופסת שלוש וחצי דקות מסוף המהדורה, ואיכשהו, למרות שהדלקה עדיין בעיצומה, נראה שעברנו את החלק הקשה ובסך הכל עומד להיות בסדר. עוד כמה עשרות שעות מיאשות והסערה תשכח, מרבית הנזק נעשה. אפשר כבר להניח לכבאים לעשות את עבודתם בלי מצלמות פולשניות, ובסוף להניח להם לחזור לביתם באלמוניות ולקוות שלא יהיה צורך בהם עוד לעולם.
תודה.
ומכאן יש עוד חקירה והטחת אשם בממשלה, בתחזוקה הלקויה של מערך הכיבוי, על התעלמות מההתרעה שיכלה למנוע, בהזנחה ובטיוח הרגיל שבא על חשבון האזרחים. הפניית האצבע אל האחראיים למחדל וסלידה מקריאותיו של ביבי "אזרחים מתבקשים להתרחק מהאש-לא רוצים עוד נפגעים" שמוכר לנו ססמאות ומנסה לגלות מעורבות בפנים חרושות קמטים בעודו חוכך בשאלה הגדולה ביותר שמעלים היומיים האחרונים "איך לעזאזל אני גורם להם להצביע לי גם אחרי זה".
הכוחות בשטח אגב, עושים עבודה נהדרת, ומפצים איכשהו על השיתוק בצמרת.
מזל גדול הוא של כולנו שיש מי שיקח לידיו את היוזמה והאחריות כשבאמת צריך.
ובכל זאת, עדיין לא הזמן לפתוח את הפצעים.
קודם כל תדעך האש, רק אחר כך נתפנה לערוף ראשים.
כדברי הקללה הסינית (ששמעתי מאיש חכם השבוע וכנראה שהביטוי עומד להישאר איתי לזמן מה) "שנחיה בזמנים מעניינים"
שלכם
MAya D
AKA אלוהי הדברים הקטנים
התמונות אגב לקוחות מאתרי החדשות של וואלה ו-Ynet, ומהבלוג אמנות ויצירה כתרפיה לנשמה
כל הקרדיט שייך להם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
