איך אפשר להסביר את זה?
בכלל, כשאני חוזרת הביתה אני מרגישה כל כך קטנה פתאום.
כשאני צריכה לכתוב תזכורות בפלאפון כדי שאני לא אשכח להתגלח, כשאני חייבת לשריין לעצמי מקום בלו'ז כדי לצאת לרוץ וכששלוש חולצות ושני ג'ינסים מרכיבים את כל המלתחה שלי לסופ'ש, כשאת הנעליים שאני הולכת איתן לשיעור נהיגה קיבלתי בבקו'ם, וכשכבר שכחתי איך הולכים בשיער פזור ובגופיות, כשהיום שלי נגמר באופן טבעי בשלוש לפנות בוקר ואני לא מבינה למה כולם כבר הולכים לישון-
אני מגלה פתאום שאני פשוט אזרחית גרועה.
והנה מגיעה הדילמה של היום:
-קצונה
-קבע
-שחרור
קצונה אומר להוביל, אומר לקבל עוד אחריות, אומר לפקד, אבל מצד שני אומר להתחייב למערכת צבאית. אומר לדאוג לבירוקרטיה ולתדריכים, ולהגיד 'כן' כחלק מהמערכת, גם כשאני חושבת על להגיד 'לא'. אומר לחיות שנה וחצי במתח חדש בין המקום והפן האישי, בין יצירתיות ויוזמה למחויבות ומערכתיות.
קבע אומר להיעשות מקצועית ומקצוענית ברמות אחרות. לעבוד במקום שבו אני יחסית נחוצה. אומר להתפתח יותר וללמוד, ועם זאת להתמקצע ולהפוך לאי קטן של תועלת בים של דברים אחרים שיכולתי להיות. זה גם אומר שאין לי חיילים. שמחזיקים אותי לשם עבודה ולא לצורך משמעות ערכית נשגבת. אני חושבת שאני מחפשת גם את זה.
להשתחרר אומר חופש, אומר להתחיל לחיות, לדחוף את החלומות עוד טיפה קדימה לעבר ההתגשמות. לעבוד, ללמוד, לטייל, לחזור להיות האינדיבידואל, להפסיק ללבוש מדים ולאכול בשרי לארוחת צהריים. לנקות את השירותים שלי מתי שמתחשק לי. ללכת בשלושה עגילים באוזן אחת ובשניים בשניה. לשלם על תחבורה ציבורית, לא להיזכר כל פרק זמן שרירותי מה לעשות בכל מצב כוננות שקים. לדבר על מה שאני עושה, לא להיות זמינה 24/7 בטלפון ולא לקחת טרמפים, אבל לדעת שזה מרצון חופשי ולא כי אסור.
ומצד שני, להשתחרר אומר להיפרד מהיחידה עוד לפני שהספקתי להבין מה הכל קורה בפנים. אומר לוותר מהר מידי על הנסיון להגיע אל הבלתי אפשרי.
אומר לפספס את ההזדמנות לעסוק בפרוייקטים שהם מעבר לכל דמיון. איפה עוד בחוץ נותנים לילדים בני עשרים לסחוב מדינה על הכתפיים?
הולכים על קצונה, נכון?
עומק מלפנים קדימה להסתער
מחר בבוקר אני חוזרת לרוץ; נוהגת, מתגלחת, מנגנת, כותבת, מבשלת, מכבסת ולא שוכחת לחייך.
אתם עוד תשמעו עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
