הו, קשים מנשוא הם חי היומיות...
למרות שעכשיו אני בשבוע רגילה מפנקת עד יום חמישי, בגלל זה אני מוצאת זמן לכתוב לכם.
אז אחרי כישלון צורב בהליך יציאתי לקצונה (שהיה לא פשוט בכלל וגרר מלחמת חורמה בבירקרטיה צבאית, משבר ביחסים עם רוב בעלי הסמכות שמעלי וכמעט-הרמת-חזה-בשביל-עוד-שבוע-של-יתרת-שירות) אני יכולה לומר בפה מלא שכשלתי בעניין בכוחות עצמי ובדרכי שלי, ולא צפתי לי כמו דג ירקרק בזרם מבחיל של בינוניות צבאית והתנערות מאחריות ומערכים. בשבילי זה אומר המון, ויום אחד אולי אספר לכם ותבינו למה זה כל כך משמח בעייני.
אני יוצאת מהסיפור הזה בתחושה מעורבת, כן חבל לי על ההחמצה ועל השיאים החדשים שיכולתי להביא את המחלקה שלנו אליהם אם הייתי מצליחה להסתנן לרשימת התקנים, אבל, כפי שאמרו לי רבים וטובים במהלך הדרך ואני סירבתי בתוקף להקשיב עד שלא תוצג לי הוכחה חותכת- 'יכול להיות שקצונה זה לא בשבילך'
ברור לי שהייתי יכולה לעשות אחרת, שעם עוד טיפה תרגול ומעט יותר זמן הסתגלות לחוקים החדשים יכולתי לזייף רושם של בורג קטנטן במערכת שחי בשלום עם קטנותו ועם הצבתו ותפקידו המערכתי ממילא, אבל אז אנחנו מסתבכים פה בשאלה פילוסופית עמוקה יותר, באיפה באמת עובר הגבול שלי בין מסירות בלתי מתפשרת לכמה ערכי יסוד הומניסטיים לבין אופורטוניזם נזיל ונוח להתגמש לטובת מחוייבות והשגיות במערכת צבאית.
אחרי הכל, כשהחיילת הקטנה שלי תבהה בי בעיינים עגולות ותשאל איך נלחמים על תקן מול מחזור שלם של 'מיועדים לקצונה' אני לא אהיה שם כדי להגיד לה לשקר את כל הדרך למעלה. לא ככה עושים מנהיגות.
אפשר להגיד הרבה דברים על המפקדים שלי, על סחבת ועל חוסר ועל רשלנות. אבל זה לא יהיה הוגן במיוחד, כי למרות כל האכזבות שבהן נתקלתי בדרך, בסופו של דבר, במאמץ עילאי הם מצאו לי תפקיד אחר ונכון. ככה שבסוף נובמבר ארזתי תיק, וירדתי לחודש של קורס מתקדם בגלילות. התפקיד החדש שלי הוא במחלקה קצת אחרת, עדיין באותו בסיס אהוב. זה צוות פצפון שאני עתידה לפקד עליו בערך מיולי (לא בלתי נמנע שבסופו של דבר אני אהיה החיילת היחידה שלי, אבל זה יכול להיות נחמד, אנחנו מסתדרות היטב כבר הרבה שנים) והריחוק הפיזי משדה הקרב הטעון והמתוח עושה לי רק טוב. אני חושבת שהספקתי לסלוח כבר כמעט לכל מי שלקח חלק במלחמה המתישה לטרפד את היציאה שלי עוד לפני שהייתה לי הזדמנות להיבחן באופן אובייקטיבי ומקצועי ולהתאהב מחדש בכל מי שפינה מעט מזמנו כדי לעודד ולהאמין. אז גם אם מערך השמירה והדיגום של צה'ל נמצא עכשיו בידיים טובות שאינן שלי, התוכניות לא השתנו בהרבה.
יש לי חפיפות של כמה חודשים עד שאהיה המתכנתת הכי טובה בעולם, ומשם התוכניות כמו שהיו עד עכשיו.
אני הולכת לבנות אימפריה של עיצוב תוכנה.
יהיה טירוף. באמת.
ולנושא אחר, קליל יותר, בונוס לקורא המתמיד על עלילותי בקורס-
במילה אחת הקורס היה 'מעולה' ובמשפט: 'איזה מזל יש לי שלא יצאתי לקצונה כי זה אחד הדברים הכי מטורפים שיצא לי ללמוד ואני כבר לא יכולה לחכות ללחזור לבסיס ולהתחיל לעבוד'
האנשים היו אדירים, הסגל גם, המקצועיות בשמיים, הבה'ד מזעזע (כרגיל) והיומיות אסון.
אז כפי שאתם בטח לא יודעים, כי לא סיפרתי לכם, חשקה נפשנו בחולצת קורס למזכרת. איכשהו העניינים התגלגלו ואני התנדבתי (או יותר נכון סוג של נודבתי ע'י ההמון) להסדיר את ההזמנה, התיאומים והתשלום.
זו אמנם יכולה להיראות כמו בחירה תמוהה בתור מישהי בלי אוטו, בלי עבר של שימוש בכסף מזומן (מה שהקיבוץ עושה לאנשים) ובלי שמץ של מושג מאיפה מתחילים. אבל זה היה בסדר, כי כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
בר, יפהפיה מהקורס ציירה לנו גלופה קדמית מרשימה וגיבשנו רעיון מוצלח לציור האחורי (שאני עיצבתי בסופו של דבר! טו-שה!) ואחרי כמה בירורים, כמה טלפונים ואסאמאס אחד בתפוצה רחבה לכל חברי לכיתה יצאה ההזמנה לפועל וביום חמישי האחרון כבר חיכתה שמישהו יועיל בטובו לשלם ולקחת אותה למקום מבטחים. פה אני מכניסה רמז מטרים וחוזרת ומציינת את העובדה שעוד אין לי רישיון נהיגה.
ככה שביום חמישי בערב נסעתי לסלסה (אני מתחילה להשתפר בזה) וישנתי אצל לירן בתל אביב. קבענו שאני קמה בשבע בבוקר כדי לעשות סידורים, ומתקשרת להעיר אותה בסביבות אחת עשרה או מתי שאני גומרת ונוסעים אלי לקיבוץ. אז באמת הצלחתי להתעורר מוקדם, התקלחתי וארזתי את עצמי, ואז התחלתי לשוטט לי בתל אביב בניסיון להגיע למקום מוכר עם אוטובוסים מועילים. לקחתי קו 18 לרכבת מרכז, משם רכבת לעזריאלי, משם אוטובוס לבית של אמא של טל (טל טס לחו'ל בדיוק והשאיר את הכסף לחולצות אצלה) ומשם אוטובוס לתחנה המרכזית. מהתחנה המרכזית אוטובוס לאיזור תעשייה בשוקן, שם אספתי את החולצות היקרות שלי, ספרתי אותן היטב וידעתי שהחלק הקשה מאחורי (באמת שזה חוסר אחריות משווע לתת לי להסתובב עם הרבה כסף. אני תמיד מאבדת אותו או שוכחת אותו איפשהו) חיבקתי את השקית הענקית והלבנה של 'אדיב חולצות' לחזי הקט ויחד ירדנו לרחוב ותפסנו אוטובוס בחזרה למרכזית. בעודי צועדת בגאון החוצה, תוהה לעצמי איך אשיג את המספר של גל, יפהפיה נוספת מהקורס עם משרד בגלילות, כדי שהיא תפזר את החולצות האלה לכל החפצים בהן במקום שאני אסחוב אותן איתי לחור שבו אני משרתת, היטבתי את אחיזתי ביד שמאל וחשבתי ללכת להפתיע את הסגל שלנו שנשארו בבה'ד עוד שבוע לסיכום קורס בחולצות החדשות שלהם, ואז קרה דבר נורא. מיששתי בחלל הריק אחר חפץ שלא היה שם לא בשמאל, ואז גם לא בימין, ומבט חטוף אישר שאכן אני לא נושאת איתי שום שקית חולצות באף כיוון ברדיוס של חמישה מטרים לפחות. פה נכנס מונולוג מרגש וקורע לב:
'מאיה', אני שואלת באיום
'כן?!' עצמי עונה בנינוחות קוסמית שאופיינית לה מאוד ביום שישי יפה כל כך בשעות הצהריים
'יש לך שכל של בוטן' אני יורה ספק בייאוש ספק בתוכחה.
עצמי מושכת בכתפיים ומנסה לפענח איך לקבל את האמירה האחרונה כמחמאה. לפתע מבטינו מצטלבים וההבנה נחה עלינו.
חמש שניות אחר כך אני מוצאת את עצמי רצה במעלה המסופים, שועטת ורומסת אנשים חסרי ישע שנקרו בדרכי. לא הצלחתי למצוא את הרציף ממנו ירדתי (כולם נראים אותו הדבר בתחנה המקוללת הזאת) לא זכרתי על איזה קו עליתי, וגם לא של איזו חברה הוא היה. והכל התחיל להתערבל לערימה מוגזמת של חלקי נסיעות מטושטשים באוטובוסים לאורכה ולרוחבה של תל אביב מוקדם מידי בבוקר.
שיגעתי את המודיעין המרכזי של אגד, ואז את הסדרנים של דן. הגעתי למחלקת אבדות שהייתה סגורה, ורדפתי אחרי נהגים ושאר אנשים מחוייטים שלבשו סמל של חברות אוטובוס ששוטטו לתומם ברציפי התחנה. בסוף הגעתי לחדר שנקרא ריכוז 100. זה המשרד של הסדרנים של אגד, שם הם מחליטים מי יסע לאן, ממש כמו המפקדה הראשית שלהם. גייסתי את ההבעה הכי אבודה שלי וביקשתי את עזרתם. בהתחלה הם לא התלהבו, אבל אחר כך כבר עשו טלפונים לכל הנהגים החברים שלהם שנסעו בקווים מתאימים לתיאור שלי.
במקביל התחלתי לקלל ולגדף את עצמי, על כישלון צורב במשימה בסיסית ופשוטה כל כך כמו העברת שקית ממקום אחד למקום אחר, שלא דורשת שום כישרון ושילדים בני עשר יכולים לעשות ואני לא. למזלי בחדר ריכוז 100 יש תוכי קוואקר על תקן הכנרית של הנהגים. הוא אמנם צורח במקום לשיר ולא הפסיק לנשוך אותי מהשניה שניסיתי ללטף אותו, אבל חיות תמיד מרגיעות אותי, עם החיים הקטנים ונטולי הדאגות שלהן. ככה שאחרי כמה דקות עם 'פאקו' (זה השם שלו באגד) כבר חזרתי לשלוט בעצבי הרופפים.
אגב, ככה נראה קוואקר
הוא ירוק כמו אגד ואדיב בערך כמו טילי כתף. גידלנו אחת כזאת בפינת חי פעם, ואהבתי אותה מאוד.
הודתי לנהגים משלא נמצא דבר, והם נתנו לי טלפון של מרכז האבידות שלהם, להתקשר ביום ראשון ולברר, זה חייב להגיע לאנשהו, ואם אליהם לאחד משני המספרים האלה.
אז חזרתי הביתה בידיים ריקות ובלב כבד, לא לפני שהערתי את לירן וקבענו להיפגש ברכבת הביתה לסוף שבוע מדכדך.
סיפרתי רק למשפחה שלי, לבר וללירן, והאנשים האדיבים הללו התחשבו ברצוני הפעם ולא ירדו עלי ועל עלילות הבוקר במשך כל ארוחת הערב. ואני מעריכה את זה מאוד, כי עם חוש הומור שחור ומשובח כמו של אבא שלי- לא לצחוק על דברים טיפשיים שאני עושה זאת משימה קשה מאוד. ידעתי שלא אוכל לנצח בקרב עוד באותו היום, כי כל מוקדי השירות נסגרים וכל הנהגים הולכים הביתה ואף אחד לא מטפל בחפצים חשודים בסופ'ש, אבל לא היתה לי שום כוונה לוותר על המערכה.
ככה יצא שביום ראשון בבוקר סרקתי את האתר 'אוטובוסים' בחיפוש אחרי קווים פוטנציאליים שאולי הייתי עשויה לשכוח בהם שקית חולצות, ארגנתי אותם ברשימה נאה ופניתי להתקשר למוקדים הרלוונטיים. בטלפון הראשון שלי, בחברת סופרבוס, ענתה לי חן, האישה האדיבה בעולם כולו. היא אמרה שהשקית שלי נמצאת איתה ברמלה, ועל איזה קו מתחנה מרכזית תל אביב מגיעים לשם. ככה יצא שבעטתי את לירן מהמיטה, עלינו על מדים ויצאנו אחת אחת לדרכה (זאת המקבילה הנשית לאיש-איש לדרכו). היא לרכבת לאשקלון הרחוקה ואני ליום טיול בארץ בתחבורה ציבורית על חשבון משלם המיסים. בדרך חזרה קניתי מצנפת אדומה, והתחזתי לסנטה-קלאוס בשעה שהופעתי בחדר של הסגל שלי בהפתעה. מסרתי להם את החולצות, ומשם גם הנחתי אותן במשרד של גל במקום מבטחים. יום אחד אני אספר להם איפה החולצות שלנו היו ואיך אספתי אותן פעמיים, מתל אביב ומרמלה.
הסופ'ש למדתי שאין שום סיכוי שאני מחכה לסוף הצבא כדי להוציא רישון נהיגה. לפעמים המציאות צריכה ממש לנער אותנו כהוגן כדי שנבין שאנחנו עושים משהו לא נכון.
חותמת את 2011 באופטימיות מתפרצת
מאיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
