אחרי שנה וארבעה חודשים של שירות אני יכולה להגיד שזה.. אמביוולנטי. מצד אחד, זה ניפץ לי את הבועה. פגשתי אנשים מכל השכבות באוכלוסייה, הבנתי לעומק את בעיית הנוער במדינה שלנו. חשבתי שלהדריך בצופים זה לצאת קצת מהבועה ולהיחשף, אבל גיליתי שיש המון מעבר שהעיר שלי פשוט בקושי מאפשרת להיחשף. אם חשבתי שנוער נורמטיבי זה הנוער הכפר-סבאי, אז טעיתי.
אז היה קשה להיחשף ולהתפכח למציאות הכואבת, אבל אני מודה לצבא על כך.
מצד שני, לצה"ל פנים מכוערות. אני לא באמת מאמינה בזה אבל. עברתי מבועה אחת לבועה שניה שנקראת חיל חינוך. עם כל העשייה והתרומה שחוויתי, חיל חינוך לא דומה לאף צבא אחר. בגדול, חיל של חיים בסרט. ההחמרה על הדברים היא בעוצמות שאין לחיילים קרביים, ואני שואלת למה? אז אתה משרת בצבא ולומד שאין הגיון בצה"ל, ושאין מקום לשאול למה. אז הפסקתי.. ואני נהנת מהטוב.
לאחרונה, קידמו אותי לתפקיד מש"קית התדרוכים. ממפקדת בגדנ"ע שעדיין לא הספיקה להישחק באמת, הפכתי לחצי ג'ובניקית. אז לא החלטתי עדיין אם מוצא חן בעיניי אורח החיים החדש. אני מטיילת מבית ספר לבית ספר, ממסגרת אחת לשניה. עדיין פוגשת את כל סוגי הנוער. אבל רק ל40-45 דקות. איזה השפעה יש לי בזמן כזה? חמישה ימים זה קצת אז 45 דקות? בקיצור, את השמונה חודשים הקרובים אני מעבירה בצורה כזאת. אף אחד לא שאל אותי אם זה מה שאני רוצה. אבל זה נחמד, יש לי זמן להשקיע בעצמי.
המרדף הזה. חברים שלי אומרים שאני לא מסוגלת להיות לבד (בלי זוגיות). מיום ליום אני מבינה שזה נכון. התחושה של לאהוב ולהיות נאהב היא ממכרת. כל כך. אז קשר של שנתיים נסגר, ויש לומר Finally. ומשם אני רק במסע של חיפושים, מאחת לאחת. ואם להיות כנה? זה מפחיד. האם זה הגורל שלי? לרדוף? לא להצליח להנות מעצמי, ממני. הנה לי, משהו שצריך לעבוד עליו, אם כבר מדברים על זמן להשקיע בעצמי.. אבל אני תמיד מונעת ע"י הלב, והוא מושך אותי לחפש אחר משמעות. ואם אין לי מישהי להשקיע בה את הכל, אז אין משמעות.
מוזר לכתוב שוב.. אולי שווה לחזור לזה אין ספק שזה שלב נוסף בחיים, שלב מרתק. (לא תכננתי שזה יהיה קשור לנושא החם, יצא במקרה..)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
