שחר אדום- סין

כשהייתי קטן אימא שלי החליטה שבמקום לאמץ כלב, כדאי לי לאמץ אסטמה. זה נוח, אפשר לשלוט בזה וכמובן, שזה לא משיר שיערות. בערבות השנים, הבנתי כי זה היה המנגנון המפותל והמורבידי של הצריך והנצרך. כך תמיד הילד הקטן והחולה זקוק וצמא לחיבוק האימהי.  

כידוע, אסטמה זוהי מחלה פסיכוסמטית. דהיינו, מושפעת ממצב רגשי עמוק. תקופה ארוכה אפילו האמנתי לחולי הפיזי. הייתי נושם דרך קשית במאמץ ומתערפל ברכות יחד עם אדי האינהלציה.

כל פעם שקרדית האבק התיישבה לי על האף או כשנפלתי במשחק כדורגל בשכונה. מיד שלפתי את המשאף הכחול. בלון אלומיניום בלחץ גבוה מכוסה בפלסטיק שביר. זה כל מה שזה היה. אבל בשבילי זה היה אויר לנשימה. אני זוכר את הרוטינה. שתי נשימות עמוקות ומחרחרות. הדבקה של המשאף לשפתיים. נעיצת השיניים במכסה המחורץ משימושים חוזרים. שתי לחיצות רצופות ושאיפות עמוקות ככל האפשר. פתאום העולם נראה טוב יותר, עולם הסימפונות הפתוחות לרווחה. גופי היה תשוש מהמאמץ. מהמאבק בין האמת לשקר, החולי והתלות.

הרגעים המפחידים ביותר היו כאשר חשתי את קנה הנשימה מצר את צעדי ובלוטת הריר מילאה אותי. כמו טובע, שוחה בתוך עצמי. שריקות קצרות של פחד וחוסר יכולת לנשום. עיניי תרו אחר המשאף, התכול המרגיע. איפה הוא? איפה השארתי אותו. שריקות, חרחורים, תעוקה בחזה. ידי מעיפות דברים לכל עבר. ספרי לימוד, קלמר ורדיו עם מקום לקלטת אחת. בזמן הנפילה מחוג הווליום זז מעט מעלה. אי- נשימה קצרה- פה, לא יכול יותראנימת. ז- שריקה-ה. אימלהבואוקחיאותימפה. החדר הפוך והדופק שלי בשמיים. אני חש שאני אדום ונפוח כמו בלון אבל בתוכי אין אויר. מצומק וחורק. ראבאק, איפהזה. מוזיקה רועשת בוקעת מהרדיו ואני מתחיל לכייח את עצמי לדעת. הגרון מתחיל לצרוב כאילו מישהו קילף את הפנים עם סכין. שיעול רטוב. חנק. נייר טואלט מוכתם בדם. כמו שועל הלועס את רגלו בנסיון המלטות אחרון. אני מכה בצד ירכי בתסכול, כאב עז משתק את ידי מפגיעה בחפץ כהה. אני ממשש את כיסי ומרגיש את התחושה המוכרת, המתמכרת ושוב הרוטינה.

תמיד היו בי חששות. תובנות חסרות שם. משהו פנימי שאמר לי: "תתעורר". תחילת הסוף הייתה בתיכון, הייתי בין המצטיינים במבחני הכושר של פתיחת השנה. אני זוכר שהמורה לספורט ביקש ממני להישאר אחרי השיעור. בתום השיעור, התייצבתי מולו. הוא הביט בי ברכות וחייך. "אני מבין שאתה עושה הרבה כושר בבית. מעכשיו, אתה נכנס לנבחרת של התיכון לריצת שדה. מה אתה אומר?"

מה יכולתי לומר. כלום. חייכתי כמו אדם שנתנו לו את זכות הבחירה שוב במתנה. הוא עבר על לוח התוצאות שלי ומנה אותן בקול: עליות מתח - 23, ריצת 2000- 08:07. בטן- 78. הוא כמובן נתן לי עובר ואף העניק לי תואר מצטיין שנתי. זה היה לי מוזר, כי תמיד אמרו (אמרה) לי שאני חלש וצריך להזהר. באותו היום, זרקתי את המשאף. הרגע חרוט היטב בכף ידי שהחזיקה את מכשיר התלות והכזב. התקדמתי שלושה צעדים קדימה והשלכתי את יד ימין בכל הכוח כמטיל כידון. נקודה כחולה עפה בשמיים והתרסקה לתוך שיח קוצני. הרעש של המשאף הנעלם בתוך תהומות הנשייה של השיח, הזכיר לי רעש של מגרסת נייר. זה היה סוף עידן. מאז לא הזדקקתי לשאיפות הונטולין, רק לידיעה שמכל רעה חולה עלי להשתחרר גם אם היא מסתתרת מאחורי אצטלת המעשים הטובים.

הפעמים היחידות שאני חש מועקה דומה הן כאשר אשתי נמצאת בטיסת עבודה ואני מחפש אותה בין כותלי הבית, בין סדיני. ואז לרגע קט וזעיר, נשימתי כמעט ונחרדת. אבל אז אני נזכר שהיא איתי כל הזמן.

אני חותם את הפוסט בנשיקה מרפרפת לאישתי המדהימה.