שחר אדום- סין

אני די בטוח שאני גיבור-על. יעידו על כך החלומות שלי, שמורכבים בעיקר מסצינות לחימה שלא היו מביישות את "שר הטבעות" ו"X-MAN" ביחד. אני רץ ממקום למקום ושולף אגרופים ובעיטות בקלילות של פנתר. יורה את גופי לאן שהמחשבה שלי מבקשת. ליתר דיוק, גם כשאני מקיץ מאותם החלומות, זה נמשך. אני מביט בראי ורואה גיבור-על. יש לי חיבה מיוחדת לוולברין. אישתי קוראת לי סופרמן. אני לא יודע איך להסביר את זה. זה לא אינפנטילי, זה הרבה יותר מזה. זה בטחון גמור בכוחותיי.

לפעמים הייתי רוצה לקפוץ מבניין המשרדים ולנחות ברכות מול עיניהם המשתאות של הירקנים והחנוונים במדרחוב. לנקות מעלי גרגירי אבק דימיוניים בנונשלנטיות ולעצור לקנות שני מנגו. 

בהרבה מאוד תחומים הוכחתי לעצמי שאני סוג של גיבור-על. בראש וראשונה, מהבחינה הפיזית. כשמביטים בי, יש דמיון לאין ספור הדמויות של חברת הקומיקס "מרבל". תוסיפו לזה חליפה צמודה והרי לכם, סופר גיבור. בעולם ההחלטות מעולם לא ישבתי על המדוכה אלא קפצתי בגבורה/פזיזות לתוך המהומה וצפיתי/גרמתי בדברים נפתרים. ויש גם את עניין הכריזמה, אותה תכונה חמקמקה, שמשפיעה על אנשים כמו כוח טלפתי. אתה מחייך והם עושים. אתה נכנס לחדר והם מסתכלים. אתה צועד קדימה והם מאחוריך. אז אני חושב שחוץ מלעוף, לעבור דרך קירות, להיות בלתי פגיע או בעל יכולת החלמה יוצאת מגדר הרגיל, אני די עושה הכול. 

אם לא גיבור-על, אז סמוראי. כשקראתי את "שוגון" יכולתי להישבע שבגלגול הקודם הייתי סמוראי. אבנט רחב ועליו שתי חרבות, שיער אסוף באבו-עגילה על הראש, אמנות לחימה כדרך חיים. מה צריך יותר? ההשפעה הייתה כל כך גדולה שהתחלתי לאהוב סושי. אומנות לחימה תמיד זרמה אצלי בדם. בין אם, זה ברחוב כנער ובין אם, זה במסגרת מסודרת.

חשוב לי להיות חזק. זה משהו שאני יודע על עצמי מגיל צעיר. להיות מסוגל להתמודד עם אתגרים פיזיים. הרי בסופו של יום, כולנו חיות עם עניבות. אז לפחות, שיהיה לי את הכוח הקדמוני הזה. אתמול דחקתי 102 קילו בעזרת שרירי החזה . זה גרם לי לתחושת סיפוק. בעיני, זה לא להרים מוט ברזל שיש עליו משקולות, אלא בשעת הצורך לדחוק מעל אדם קיר שהתמוטט או לחלץ אותו מתוך בור.

הידיים שלי בנויות היטב, ושוב לא רק לסיפוק ההיבט האסתטי אלא ליום שאצטרך להשתמש בהם.

אני זוכר לפני שלוש שנים באחד מפסטיבלי ה"בראשית", האהובים על אישתי ושלמדתי לאהוב, נערה השתכרה ואיבדה את הכרה. למזלה, היא עשתה זאת לידנו. היו לידה עוד שני בני טיפש עשרה שלא הבינו מה לעשות. הם ניסו לגרור אותה ורק הסבו לה עוד נזק. הרימו והפילו אותה וחוזר חלילה. הרמתי אותה ונשאתי אותה במשך דקות ארוכות לעמדת הרופא הקרובה למקום. הדר ואני וידאנו שהיא בסדר וחזרנו לשתות צ'אי מתקתק. שריריי דאבו וחומצת חלב הציפה את גופי מהמאמץ. אבל בדיוק בשביל זה, בשביל רגעים כאלו, חשוב לי להיות חזק. יד חזקה כדי לגונן בשעת הצורך, יד חזקה כדי לתקוף בשעת הצורך.

הפוסט הזה, מבעד לכאילו ילדותיות הזו, הוא חושפני ואמיתי. להיות גיבור-על זה אופי.