שחר אדום- סין

לסוכך עלייך בימי החום

לכל אחד יש שיאים שהוא רוצה לשבור. שיאים קטנים, שיאים גדולים. לפעמים זה אומר רק להגיע למעבר החצייה לפני שהרמזור יתחלף, ולפעמים זה להצליח לסיים מטלה בבית לפני שכולם יחזרו. אנשים צריכים יעדים ומטרות כדי להתקדם. היעד הוא כמו צלצל שנשלח מעלה ומעגן את הרצונות שלנו. לאותו צלצל מחובר חבל ארוך וקלוע של מחוייבות אשר מושך אותנו אחריו לכיוון הרצוי.

לא תמיד אנשים יודעים להתחייב. יש אנשים שמסתובבים סביב עצמם, בלי הכוונה, אפופים דוק של חוסר תכליתיות. מנסיוני, אני יודע כי התקופות הקשות ביותר של אדם הן תקופות הביניים – התקופות שבין ההגעה ליעד אחד ובחירת יעד חדש. השלב בו עליו להחליט לאן להטיל את הצלצל בשנית. להיות בין יעדים, משמעו להיות בתוך הכלום. חיילים משוחררים, סטודנטים שמסיימים את לימודיהם, אנשים בין עבודות, אנשים שזה עתה יצאו ממערכת יחסים. כל אלה נזרקים למים הקרים וחייבים להחליט בצורה מיידית "פנינו לאן".

קשה לי שלא להקביל את בחירת היעדים למערכת יחסים. השלב הראשוני של בחירת היעד מלהיב ומרגש. אתם חושבים כל הזמן כיצד תוכלו להגיע אליו מהר ככל האפשר. בראשכם, אתם בונים תוכנית חומש לכיבוש מהיר של היעד והנפת הדגל על המעוז הכבוש. זו התקופה בה ניתן להספיק הכי הרבה בתקופה הכי קצרה - חשוב לנצל זאת. כמובן, בצורה טבעית, במהלך הטיפוס והקשיים, הצריבה של החבל, עייפות השרירים, יש רצון לשחרר את החבל ולחזור לתקופה המרגשת של חיפוש יעדים חדשים. פה בעצם קבור הכלב. זה המקום בו ניתן להפריד בין החזקים לחלשים, בין זה שרוצה באמת לבין זה שחשב שהוא רוצה.  

אחד השיעורים המאלפים שלמדתי בחיי הוא חשיבות התנועה. שלב הביניים לרוב מאובחן בהתנתקות מהעולם, הצמחת זיפים וקיפאון כללי בחיים. מטיילים שחוזרים מטיולים ארוכים בעולם, משאירים את המוצ'ילה ארוזה זמן מה אחרי הנחיתה. גם מבחינה מנטלית, הם עדיין שם. הקיפאון הוא המשך ישיר של התקופה הקודמת הנובע מחוסר רצון לשחרר. במקום מסוים, לאחר סיומם של פרוייקטים משמעותיים בחייך, יש תחושה של פרידה מבת זוג – על כל המשתמע מכך. גם חיילים שסימנו בטבלת יאוש את הזמן לשחרור, חשו צביטה בלב כמה ימים לפני השחרור. הצעד הראשון, גם אם הוא שגוי, יגרום לכם להתפכח. התנועה מזיזה את האיברים וממריצה את הדם. השיעור תקף גם לעולם הפיזי, אחת העצות הראשונות שנותנים לרצים היא לא להפסיק, גם כשקשה. אפשר להוריד את המהירות לכדי ריצה קלה מאוד או הליכה, אבל לא לעצור. תמיד להישאר בתנועה. 

שיאים חדשים נוצרים מהתחייבויות חדשות. התחייבויות פנימיות בנוסח: "השנה אהיה טוב יותר", "אתאמן חזק יותר", "אהיה פחות ביקורתי לסביבה", "השנה אתחיל דיאטה".  כפי שציינתי בפתיחה, שיאים לא חייבים להיות גדולים מהחיים. לפעמים השיאים הם אישיים ואיזוטרים, אבל מעניקים תחושת עילוי לזה שהצליח להגיע אליהם.

השיאים שלי השנה:

ריצה

ריצת 2000 – 7.43 דקות

ריצת 3000 – 12.50 דקות

ריצת 5000 – 23.30 דקות

ריצת 10000 – כ - 50 דקות

דחיקת חזה

110 קילו – שש הרמות

עליות מתח

10 עליות X 7

22 עליות רצופות

שיאים מחוץ לעולם הכושר

שמירת על קשר רציף עם משפחתי הקרובה גם מחו"ל.

מתן דגש על זמן איכות עם הדר.

מינוף הכתיבה לכדי כתב יד של ממש.

טיול בניו זילנד כפי שתמיד רציתי.

שעון היד שלי חדל לעבוד לפני כמה שבועות. נגמרה לו הסוללה ואם אחליף סוללה בכוחות עצמי, אאבד את האחריות ארוכת השנים מטעם החברה. הריק על מפרק ידי השמאלי החל להפריע לי, עד כדי כך שהתחלתי לחפש שעון חלופי במשרד שלנו.

אתמול הדר פנתה אלי בזמן שצעדנו מבית חב"ד לכיוון ביתנו.

"יש לי הפתעה בשבילך", אמרה בחיוך.

"באמת?" שאלתי.

"זה יגיע ביום שלישי, יכול להיות שזה יגיע בשני ליום ההולדת."

"נו, תגלי לי."

"אתה מוכן להפסיק ולהרוס לי הפתעות?" רטנה לעברי

"נו, מאמי. את יודעת שאני אוהב לדעת לפני. מה איכפת לך?" התחננתי.

"טוב, אז אם אתה מתעקש..." אמרה בהטעמה.

"מתעקש, נו..."

"קניתי לך שני שעונים עם גיבורי על חרוטים על הפנים שלהם."

"אבל זה לא של ילדים?" ביררתי.

"ממש לא. שעוני כסף אלגנטים שיש תבליט של הדמות על פני השעון."

ההתלהבות געשה בי ובנקודה זו נפתחה תיבת פנדורה של ניחושים.

"איזה גיבור על? הוא אנושי? עשו עליו סרט? המקור הוא מקומיקס?"

הדר צחקה והתכרבלה לתוך שקע כתפי תוך כדי הליכה. צחוק שמדבר ישר לתוך הילד שבי.

"הוא לא מקומיקס וכן עשו עליו סרט. קניתי לך אחד של גיבור רע ואחד גיבור טוב, כדי שתוכל להחליט מי מהם בא לך להיות בכל יום."

אחרי כמה דקות של ניחושים שגויים ואמירות כמו "כבר אמרתי לך שזה לא באטמן..." מצידה של הדר, התייאשתי חלקית וביקשתי גלגל הצלה.

"תני לי לפחות את האות הראשונה של הגיבור." ביקשתי.

פרצופה העיד כי היא חוככת בדעתה. סנטרה התכווץ מעט וגבה אחת התרוממה. היא הביטה בי תוך האישונים לאמוד את רמת הרצון שלי לגילוי, ולבסוף אמרה:

"הרע מתחיל במ' והטוב בא', עכשיו אתה כבר יודע?"

"כן" צעקתי לאויר.

"אופטימוס פריים ומגהטרון, הרובוטריקים."

"אתה רואה... ככה אתה הורס לי את כל ההפתעות." אמרה וחייכה אלי.

"אבל מותק, עבורי הכיף זה לגלות לפני והרי בסופו של דבר, אני נהנה מהמתנות באותה מידה. מה גם שאת עדיין מצליחה להפתיע אותי, פשוט יום קודם."

טכניקה של אהבה - vi

"האהבה היא עירוי זמן: כששנים שוכבים יחדו

בלילה, הם מתמלאים זמן שאבד להם ביום."

מתוך "שעת חסד", יהודה עמיחי.

הדר גם קנתה לי נטבוק לכבוד יום ההולדת כדי שאוכל לכתוב מכל מקום ובכל מקום.

ראשית, אתחיל בתמונה של יובב. אותי זה הצחיק. אני מקווה שזה העלה חיוך על שפתותיכם. משהו מתוק לתחילת השנה החדשה. כעת, אתם מוכנים לברכת השנה הטובה.

שנה טובה ומתוקה. אני מאחל לכם ש...

נלך תמיד קדימה ולמעלה

הדרך תפתח לפנינו ונדע תמיד לאן לפנות.

טיולים רבים להזרים את הדם

ובן זוג אוהב שיעזור לנו למצוא את האושר בחיי היומיום

ביטחון אישי ומשפחתי

הון אנושי כי בעקבותיו יגיעו גם השטרות והמטבעות.

שתהא זו שנה מוצלחת, פוריה ומאתגרת

והכי חשוב, מלאת אהבה.

"אבא, הזמן עבר ולא דיברנו
אבא, סלח לי
לקח לי זמן כדי להבין - אתה שייך לי
כמו שאני שייך לך
כמו שאני אוהב אותך
בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר."

מבצע: שלומי שבת. מילים: דורון מדלי.

החגים ניצבים לפתחנו. אלול מקדים את תשרי ומבקש נדבה רוחנית, איזה פתחון לב קטן, צוהר למחילה. בזמן האחרון, כולם שרים על ולאבא שלהם. אני לא יודע לשיר ואילו ידעתי, אני לא בטוח שאבא זה היה הנושא שהייתי בוחר. לא דיברתי עם אבי כמעט שנתיים מבחירה. ועדיין, מילות השירים פורטות לי על מיתרים מדומיינים. מקומות שהייתי מבקש לעצמי, לו אבי היה באמת דמות אב.

אני זוכר את הביקור שחתם את הגולל. הדר ואני הגענו לביקור נימוסין, כזה של קפה וגמרנו. הוא ישב שם, עייף ורצוץ כמו שמיל בן ארי שמזכיר לי אותו בחיצוניותו וגם בדמויות שבחר לגלם ב"איים אבודים" ו"אהבה קולומביאנית". איש מזדקן ומכונס בעצמו, סוגר זרועות כמו כנפי עטלף על גופו. מעולם לא הצלחתי לדעת אם הוא שמח כשאני מגיע. כן, לעיתים הוא זיכה אותי בחיוך ואפילו חצי טפיחה על כתף כשבטן עגולה וקשה נושקת לבטני המתוחה. מכינים קפה שחור אחד. מתוק. כדי להוריד את הכבדות שבאויר. בשעת רצון, הוא היה מספר לי על הזדמנויות שפוספסו. על אמא שלי שהיא אישה טובה, אבל קלת דעת ועל העובדה שאני לא כמוהם, אני מסודר ורציני. ואז שעת הרצון הייתה מסתיימת מוקדם מדי והוא היה שוקע לתוך עצמו כמו שמש לתוך ים שקט ואפור.

הורי נישאו והתגרשו באותה נשימה. יצרו אותי ואז נשאבו לחיים האמיתיים, אלו שהשוני גדול וחזק יותר ממסגרת הנישואין. מדרגות הרבנות לא הספיקו לשכוח את טביעות רגליהם וכבר הם שבו בשנית. בגיל שלוש שלי, אמי נישאה בשנית. כך גם אבי. הקשר ביננו היה רופף ומבוסס על האמונה שדם סמיך ממים ולכן ניתן לספוג הרבה חרא בשם המשפחתיות. הוא מעולם לא היה איש תקשורתי. בעל פוביה ממודרניות. לא האמין בטלפונים. ביקור משמעו להגיע בלי להודיע. כשהייתי רואה את שיערו האפור בקצה הרחוב, ליבי היה מחסיר פעימה. מפחד, מיראה ומרצון אמיתי לחיבוק אבהי. הקשר שלנו היה ארעי ולא יציב. הוא יכול היה לא לבוא במשך חודשים ואז להגיע במשך חודש כל שבוע. נאלצתי להסתפק בפירורי אבא. הוא היה מגיע מלוכלך בשפריצים של צבע על בגדיו וריח טרמפנטין מלווה אותו. שותה קפה מכוס זכוכית שקופה, כזו שרק הבליטה את הצבע על אצבעותיו, ומתוך ארנק מנוקד צבע, היה שולף שטר של עשרים שקלים דמי כיס והולך.

פעם אחת, הוא גם קנה לי אופניים ומדי פעם, היה נותן לי כסף כיס. זו הייתה הדרך שלו לומר שלום, אני פה. תמיד זה היה אמא מול אבא, וזה, כמובן, היה קרב אבוד. אמא שלי שקשרה אותי בחוטי רגש אלסטים ובלתי נראים, בעוד אבי היה דמות חלולה באופן יחסי. אמי חלקה איתי את חייה ואילו הוא היה אורח. למרות זאת, כל כך רציתי שהוא יבוא לשחק איתי בכדור, או שסתם יסתובב איתי בעיר, כדי שאוכל להשוויץ באבא שלי, זה הגבר היפה הזה, הכסוף כמו מתכת יקרה. כשהתבגרתי, היה לי קל יותר לתקשר איתו, מבחינתו, כבר הייתי "גבר" - כזה שאפשר לדבר איתו על החיים הקשים, ועל כמה שצריך לחסוך גרוש לבן ליום שחור, ואיך חייבים ללכת ישר כל הזמן, כי אחרת מתפתים.

שתיתי את הסיפורים שלו בצמא. על איך הבחורות היו מסתובבות סביבו כמו תרנגולות מאוהבות, ועל איך עבודת הצביעה היא אמנות ושהרומנים שברו את השוק. בחלומות שלו, הוא המשיך להיות נשוי לאמי. בחלומות שלו הם קנו חלקת אדמה ברעננה הצעירה. בחלומות שלו, הוא עדיין הגבר הזה, הכסוף. אך השנים והבחירות לא עשו לו טוב. הבית השני שהקים, מלכתחילה, לא היה מתאים עבורו. אישה תככנית שהולידה לו, למצער, שלוש בנות שאינן בקו הבריאות. בחלומות שלו, הוא לא נפל מסולם בעבודה ונפצע בגבו, עד כדי כך שהליכה של כמה דקות, היא פעולה מורכבת. חייו הם דעיכה דטרמינטית מבלי אפשרות יציאה.

יום אחד, הוא אמר לי שבלב הוא לא מרגיש כלום כלפי איש. זה קרה בגלל שאבא שלו זרק אותו מהבית בגיל שתים עשרה. אז הוא עבר לגור בצריף באמצע שדה אבטיחים ושמר מפני גנבים. מבעד לזמן, ראיתי כיצד החיים ריטשו אותו לאט, לאט. הסירו ממנו את הרגש בתנועות סיתות. מכה אחר מכה בפטיש עלבונות וביתד אכזבות, עד שהפילו את כל סלעי החלומות ממנו.

שאלתי אותו, "מה זאת אומרת לא מרגיש כלום? יש לך ילדים, יש לך את עצמך."

"פעם הרגשתי", אמר.

"ואותי", שאלתי בחשש.

"אף אחד", ענה.   

עם אבי, אני עוד יכול להתמודד. חוויתי דברים קשים יותר מאנשים שמדיפים ריחה של החמצה. כאמור, אבי נישא בשנית. אחרי תקופה לא ארוכה במיוחד, החליט לנתק את עצמו גם מהמשפחה הזו. הוא הפסיק לדבר עם אישתו ובנותיו ובנה לו יחידת דיור צמודה בעלת דלת משותפת, כי, לדבריו, הוא לא באמת יכול היה לעזוב את הבנות שלו. במשך שנים, ביקרתי שם ביקורי תמחוי. ביקרתי ושכחתי. ותמיד חשתי שאני עושה את זה ממקום לא טוב. כשהדר פגשה אותי ושמעה את סיפור חיי, היא ביקשה להדביק חזרה את החתיכות שפוזרו על הרצפה. יאמר לזכותה, שהיא עשתה מעל ומעבר בנסיונות האיגוד המשפחתיים.

בשנתיים הראשונות אחרי הטיול, הגענו מדי שבוע לביקור אצל אבי. סופגים את הטוב והרע והמדוכא. ואם זה לא הספיק, נאלצנו לבקר גם אצל משפחתו שנסכה בנו נוזל שחור שחדר לורידים ויצא מאיתנו רק שעות אחר הביקור. לא הצלחתי להבדיל בין השבת לחול, בין החיטה למוץ, עיקר לטפל, בין אבי למשפחתו. תמיד קיבלתי את הכל יחד. ביקור בתוך ביקור. 

באותו היום, אישתו של אבי החליטה לפתוח במסכת האשמות יללנית כלפי הדר. על זה שהיא לא אומרת שלום ואיך בגללה אני מגיע פחות (אילו רק ידעה שאם זה היה תלוי בי, לא היו ביקורים). הדר עמדה שם המומה ורכה. היא הביטה בי והתיישבה על הספה. "היא צריכה לפרוק, אז אני אשב פה והיא תדבר", לחשה לי באוזן. אצלי הדם עלה גבוה.

"אתם לא נורמלים..." האשמתי.  

"הדר, בואי נלך." אמרתי ופניתי ללכת.

"חכה שניה" התחננה. בדמיונה כבר ראתה אותי מסובב את גבי ולא חוזר לפה לעולם.

"נסיים את הקפה ונלך." ביקשה.

נשארתי עומד. זועם כמו הר וולקני, קרוב להתפוצץ. משטמה של שנים, של התמודדות עם אחד בפה ואחד בלב מהם.

אני לא הצלחתי לעמוד בזה. הדר קיבלה את זה בשוויון נפש. כמה שהיא שונה ממני, סובלנית ומוכנה לוותר על עצמה כדי שהאחר ירגיש הקלה. בשלב מסוים, כבר לא יכולתי יותר והודעתי בתקיפות שזהו.

אישתו ביקשה סליחה על ההתפרצות ושאנחנו צריכים להבין. מבעד לדלת הפתוחה, ראיתי את אבי לוטש בי עיניים. שנינו ידענו שהשורשים הרפים שהחזיקו עד כה, נתלשו סופית. הנהנו אחד לשני בלי מילים.

החזקתי בידה של הדר

"את בסדר?" שאלתי.

"כן" אמרה ואימצה את ידי לצד גופה.

"לפה, אנחנו לא חוזרים." אמרתי

"אני יודעת".