נפרדנו היום בבוקר.. עכשיו זאת הפעם הראשונה שזולגות לי דמעות מזה שבע שנים.. אני עוצם את עיניי אך הדמעות בורחות.. לאט.. היא הייתה הכל בשבילי.. אור חיי.. ידידת נפש ואהבתי הגדולה ביותר.. הייתי עושה הכל בשבילה.. הייתי מקריב הכל בשבילה.. ומשאלתי היחידה בכל יום תמיד הייתה לראות אותה, איכשהו.. הכרתי אותה בכיתה י'.. היינו ידידים מאוד טובים. בכיתה י"ב למדנו ביחד לבגרויות.. אם אפשר היה לקרוא לזה למידה.. היא הקריאה, אני ישנתי וכל לילה למדנו אחד על השני.. היה לה חבר.. עדיין יש לה.. והוא בעצם הגורם לפרידה של היום.. לצערי הוא פשוט היה יותר נוח, חסר דיעה אבל תומך בכל מה שיש לו.. היא לא אהבה אותו והיא תמיד ציינה זאת.. לא אוכל להסביר את צורת מחשבתה בפוסט הזה אך שיהיה ברור שאהבנו כל כך אחד את השני שכל דבר קטן לא במקום היה יכול לגרום לכל אחד מאיתנו לבכות. קשה לי להסביר בדיוק למה נפרדנו בגלל שאני בעצמי לא יודע.. אני רק יודע שזה בגלל שלא היינו מתאימים בסופו של דבר.
אור חיי.. ידידת נפש ואהבתי הגדולה ביותר.. אחרי כל כך הרבה זמן ביחד בסוף זה קרה.. סופית.. אני כועס עליה בגלל מכלול סיבות.. אני כועס על עצמי שנתתי לעצמי להיסחף, ולהתאמץ לחינם.. והחבר לא רלוונטי.. אני גם עצוב... כל כך עצוב.. יותר לא אדבר עם אותה אחת שגרמה לי לצחוק.. יותר לא אצחיק את אותה אחת שכל חיוך שלה מוטט חומות בתוכי.. יותר לא אקשיב וארגיש את נשימותיה בלילות.. יותר לא אגע בעורה החלק והרך.. כל כך רך ומלטף.. יותר לא ארגיש את חום הגוף הגבוה שלה כנגד גופי הקר.. יותר לא אשכב איתה.. בעשרות דרכים שונות..
כל מה שנשאר זה זכרונות.. זכרונות שמחים שגורמים לי להזיל דמעות כל פעם מחדש.. ותמונה אחת שלה איתי כשהשתוללנו ערומים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
