מיליארד טועים

הלוואי.

הלוואי והיה לי מה לבקש.

הלוואי וידעתי מה אני רוצה.

הלוואי והזמנים לא היו כאלה חסרי טעם.

לקום בבוקר, וללכת לישון.

ולהעביר ימים. ככה, סתם.

והלוואי והיה לי על מה להתלונן.

הלוואי והיה משהו שימלא, שישכיח.

לא לימודים ולא שבט.

משהו גדול.

ולמה אני סתם מזמינה צרות?

הלוואי והיה כיוון.

וטעם. ועניין.

ולמה מה שאני באמת רוצה זה סוד?

למה הכל חבוי?

כי ככה זה.

וצריך להתרגל.

וצריך לחיות כמו שההורים והמורים חיו,

ולהצליח, וללמוד ולטחון ת'שכל בלי שום הנאה.

אני יכולה באמת לכתוב פה שעות, וזה לא יביא לשום מקום.

מה אני רוצה?

למה אני מחכה?

למי?

למה עד שמשהו קורה, אני חייבת לזלזל?

עד שאני מרגישה משהו, זה הופך לכזה קטן.

ואפילו כבר כל הצחוקים, הפכו לדבר מעליב.

ואני מרגישה שאני הורסת את עצמי.

ומשניאה את עצמי על אחרים.

ויש כל כך הרבה בעיות, ואין כח ואין חשק.

ואני בסדר. בערך.

יהיה בסדר.

תמיד בסדר בסוף.

כשנגיע לאותו סוף, הוי, הלוואי.

הלוואי, הלוואי והייתי יודעת מה אני רוצה.

רוצה פרפרים בבטן.

לא יקרה, אה?

תמונה מזמנים טובים.

כמה שמחה הייתה כאן.

מתגעגעת.