אנחנו חיים בעולם מדומה,ושלא יגידו לכם אחרת!

כל מה שיצרנו מסביבנו רק כדי להעביר את הזמן עד שהקמטים יחרשו את פנינו,

ונרגיש שמיצינו,אבל פיזית לא נפשית!הפיזיות היא זאת שמכניעה,כי אדם הוא יצור רעב.

ומי  שלא מודה בזה פשוט דיכא את יצרו כי הוא פוחד,הוא פוחד להיות קטן.

אז אם אדם שמפחד הוא קטן,ואין אדם שאין לו פחד,

אז מי הוא בעצם האדם הגדול?האדם הגדול הוא זה שזוכרים אותו,שמלטפים את זיכרונו המתוק במילים יפות,

גם כאלה שלא הכירו אותו באמת.

שופכים ריבת חלב על דמותו,מקריאים את סיפוריו,משמיעים את קולו המוקלט,מביטים ביצירותיו ומנסים להבין למה הוא התכוון.

האם זו רוח התקופה,או סתם התקף חרדה,שנאה לנשים או פחד מהן,או אידיאולוגיה חולה שהביאה אותו לקצה.

זה לא חשוב,העיקר שיש דמות,שהשאירה אחריה משהו לתהות לגביו,להתלבט,להיות זקוק להזדהות,לסיפור.

רק אז אנחנו חושבים שאולי הצלחנו קצת להכיר אותו.

אבל זה לא חשוב,הפואנטה היא שרק מי שמשאיר אחריו פיסת זיכרון קטנה,שריד מרגשותיו,

תיעוד של רגעים אנושיים שהופכו אותו ליותר מאנושי כי זה דגדג לעוד מישהו חוץ ממנו.

ואני שואלת את עצמי,האם אני זקוקה לזיכרון?להערצה?האם אני רוצה שישמעו אותי?

הרי גם אני אמרתי שכשאהיה גדולה אני רוצה להיות קודם כל גדולה.

גדולה מאחרים,ואני רוצה להיות  ורוצה לגדול וזה לא פשוט.

ואנחנו מדוכאים עד מוות מכל ה''לא'' שאנחנו חוטפים בחיים, מנסים להמשיך עד ש..או עד שכבר לא.

אני מודה,אני הילדה הקטנה של החיים,שעדיין רוצה לגדול אפילו שקשה,למרות שהכי נוח להיות קטנה.

אבל אני מודה שכן,אני רוצה שישמעו ויספגו קצת מהעולם המדומה שלי.