אפילו לישון בשקט כבר אי אפשר במדינה הזאת!

לעזעזאל, אני פאקינג הלכתי לישון בארבע וחצי לפנות בוקר, לאחר שביליתי לילה שלם בקריאת סלאשים נוטפי דבש (ועוד כל מיני דברים, אהמ) בהתחלה של הר ברוקבק באנגלית, ואז את שלושת הפרקים האחרונים של אמת או חובה (3>,3>,3>!!!) ואז עוד שני הארקו באנגלית, ואז סבב פאנארטים (שהניב כמה כאלה שגרמו לי לרייר בכמויות מסחריות), ואז, אחרי שהחלטתי שהצלחתי להמתיק קצת את הדכאון שלאחר ברוקבק מאונטיין, פרשתי למיטה.

חיי זקנו של מרלין, טייסון ריטר הגיע לארץ בשבילי. הוא בילה שבוע איתי ועם שחר ירון (שהיא, אגב, דורשת סגידה היסטרית. פרטים בקרוב), שבוע מאושר במהלכו זימרנו ביחד את סווינג סווינג יומם ולילה. ואז הוא חזר לאמריקה, ואני הייתי ממש מבואסת, ואמרתי לשחר שאני חושבת שעשיתי עליו רושם ממש ממש רע, והיא אמרה שאין לי מה לדאוג, כי הוא לחש לה שאני היצור הכי יפה שהוא ראה בחיים שלו. ואז התבאסתי מכך שהוא עזב, אז שחר אמרה שאין לי מה לדאוג, כי הוא במילא חוזר עוד שבועיים לכבוד הבת מצווה שלי (שהתקיימה, אגב, לפני כמעט שנתיים). אני צווחתי בהתרגשות. ואז התערבבה בצווחות שלי צווחה אחרת, והאזעקה חסרת הבושה התפרצה לתוך אחד החלומות הכי טובים שהיו לי אי פעם, כוס כל האמהות שלה.

שחררתי שאגת זעם, לקחתי את בובו, ישבתי בסלון ארבע דקות וחזרתי למיטה בזעף.

ככה חמש פעמים.

פאקינג חמש פעמים.

(ווווווווווווווווווואאאאאארררררגגגגגגגג!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!11111)

דאמט, אנשים, נשבר לי לחלוטין.

בהתחלה עוד נהניתי מהאקשן, והשתעשתי למראה הפרנואידיות חסרת הגבולות של אנשים מסוימים, אבל זה כבר יוצא לי מכל החורים האפשריים. לכל הרוחות והשדים,

למי לעזעזאל יש כוח לכל החרא הזה עכשיו?