לרוב אני לא אוהבת תחושות שמסרבות להיתרגם למלים.

קמתי עם זה הבוקר, שורשים נטועים עמוק וניצנים יפים משתוללים, משתגעים להבשיל ומיד

ואני בכלל לא זוכרת מתי ואיפה השלכתי את הזרע.

בימים כאלה אני יודעת דבר אחד בודאות. אני אולי לא היחידה המיוחדת המיועדת הנבחרת שכל חיי הייתי בטוחה שאני,

אבל יש לי את החלומות.

אני מסתובבת בעולם ובתוכי מיטלטל וגועש ים, מים שאוהבים אותי ועוטפים לי מתנות, וכשאני הולכת ממש לאיבוד ומתייבשת עד שאני לא מרגישה את הגוף שלי, מתארגנת מלאכת מחשבת פלאית- הגוף מושך למיטה, השינה באה מהר- כמו אחות מסורה, והמים עולים.

זה קורה, בדיוק כמו באגדות ובסרטים- אני מתעוררת ויודעת. ידיעה מובהקת, גופנית, מפרה מיד את רפיון העצמות והשרירים.

אז הלילה חלמתי עליו. הוא ראה אותי, הצביע עלי ואז לקח אותי אליו. שמחתי כל כך.

התעוררתי בלעדיו, וזה פילח לי את הנפש. הבטתי לצד השני של המיטה ושם הייתה שארית חלום מפרפרת, התשובה שלי- לקחתי אותה בשתי ידיים ועכשיו היא רווחת בי, ממלאה כל פינה, מחכה להתממש.

אז אלה המלים שלי הפעם. שכלתניות להחריד, כי מהנתיב האחר הן פשוט לא באות היום. אולי רק-

היי, איש חלום

תודה שהיית.

מתי

תהיה באמת?

הלוואי

שתהיה באמת.

התביישי

כי באצבעותייך שלך,

הפצועות

פוררת את היום הראשון של החורף-

סיכוי בודד, חד שנתי

לאושר שאינו תלוי בדבר

לבד על חלקת חול משלי במדבר, בין זרים מאושרים, הבנתי-

אני לא רוצה יותר את החיים שלי כמו שהם.

על השיש המטונף בשירותים הכל כך ציבוריים התפוררה ילדה צנומה, מקיאה לתפארת מול יותר מדי זוגות עיניים. בחור אחד תמך בגופה וליטף לה את השיער. אחרי כמה דקות הוא שאל- "חמודה, איך קוראים לך?"

פתאום כמו נעלמה חרדת ההקאה שלי ורציתי להשאיר על הרצפה הבוצית את כל הגעגועים שלי.

במשך שבועות של ציפיה, בתוכי ידעתי מה יקרה. כי גם אם אני כבר לא מכירה בי הרבה דברים אני זוכרת את קדושת הסמלים והטקסים שלי, והנגב היה יותר מדי הפעם. זו תהיה קלישאה בלתי נסבלת להצטער שלא התפרקתי לגרגירי חול זעירים שיישארו שם וזהו?

הבנתי.

הגוף נמשך עכשיו למסדרונות מצוחצחים,

מחוטאים

למיטה קשה,

לעשרות מבקרים-

לאנשים אחרים

שיקיזו את הדם.