אז עברנו את מועדי א' איכשהו. זה כבר הפך להרגל- קמים בתשע וחצי, הולכים לרעות בעשר. טימי קופץ עליי כשיש לו מצברוח, ומקבל ליטוף אם לי יש מצברוח. לומדים עד שיוצא עשן. הולכים הביתה לצהריים בשתיים וחצי. אוכלים. ישנים. חוזרים לרעות בחמש, לומדים עד אחת עשרה וחצי, נמצאים על המחשב עד שתיים, והולכים לישון. ופתאום זה נגמר.
שמתי לב שאני מדברת בלשון רבים. מעניין אם זה אומר עליי משהו.
לפי הציונים שהגיעו בינתיים, ובלי להתחשב ב-3 מועדי ב' שאני צריכה לקחת, נראה שהמטרה הסודית שלי (להיות מצטיינת רקטור) לא תצא לפועל. כנראה שהצבתי לעצמי מטרה גבוהה מידיי. אבל אולי זה טוב, כי מי ששואף ליותר מגיע ליותר. (או במילים אחרות- אולי יש סיכוי להצטיינות דיקן)
אנשים כל הזמן שואלים אותי, מה כבר יש לעשות עם תואר בפיזיקה. ואני מתפתלת ומנסה להביא תשובות, ומוצאת את עצמי חוזרת על השטויות שאמרו לנו בשנה א'. ואני קולטת, שתכלס, אין לי מושג מה עושים עם זה. אבל לפחות בינתיים אני נהנית.
היו 2 בייביסיטרים, מה שאומר שסיימתי 2 ציורים חדשים. עבר המון זמן מהציור האחרון שלי, וממש התגעגעתי. כיף לצייר בלי נקיפות מצפון על חוסר למידה למבחן כזה או אחר...
התחלתי לעבוד במחלקה. קיבלתי 2 מאמרים לקרוא, וביום ראשון (היום? אני מניחה) נדבר עם הפרופסור ונראה מה נעשה. אני מקווה שלא יהיה משעמם, אבל לפחות יהיה מזגן.
המתרגל שלי צחק עליי שאני חד-מימדית (בדיחות של פיזיקאים על משקל גוף). אבל הוא אמר את זה גם על הראש מחלקה, אז אני בחברה טובה (או שלא?)
אני על מצב המתנה. זאת אומרת, לא קרה שום דבר משמעותי לאחרונה, אבל אני מרגישה שיש מצב שזה מתקרב. אולי זה תחושות של לקראת שנה אחרונה של התואר, כמו לפני י"ב. אני חושבת לעצמי- אבל אני אותו הדבר! ומצד שני, כל כך השתנתי, שלפעמים זה מצחיק אותי איך הייתי פעם. אבל עדיין אני מפחדת מטלפונים לא מזוהים, לפחות זה נשאר.
המחשבות שלי מאוד מנותקות וקופצות מנושא לנושא. אני חושבת שיהיה טוב, אבל לפעמים נכנסת למצבי רוח.
או במילים אחרות-
חופש. ואין לי מושג מה לעשות עם עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כפית.