אדימדומים

הלכתי לטיפול היום.  אין על זה בעולם. קבוצה ראשונה הייתה קבוצת התמודדות עם טראומות מיניות. ח' מאושפזת וה' מאושפזת וישבתי לבד עם שתי המטפלות/מנחות. אחרי זה היתה שעה של סטודיו פתוח והמשכתי לעבוד על העבודה שלי. אני עובדת עליה הרבה שבועות. היום הבנתי איזה כיתוב ישתלב בה: "תגידי להם שאני יודעת". 

ספרתי היום לשתי המנחות בקבוצת התמודדות שכבר לפני שנים הייתי אומרת לאבא של הילדים: תגיד להם שאני יודעת. כלומר לך לאלה שמנהלים את כל מחזה השווא הזה, המפעילים שלך, ותגיד להם שאני יודעת שזאת קונספירציה. אחת המנחות לא הבינה על מה אני מדברת. אמרתי לה נגיד שאני אומרת לך שאני יודעת שד"ר א' היא לא באמת פסיכיאטרית ושכל הטיפול הוא מצג שווא כדי להטעות אותי או להוציא ממני דברים והייתי אומרת לך: "תגידי להם שאני יודעת" שאני יודעת שזאת לא באמת המציאות.

"תגידי להם שאני יודעת" זה חלק מהותי. הפרנויה. לא דברתי על זה בקבוצות עם עוד מטופלים. בסוף בסוף בסוף יגיע היום שאני לא אצליח להבחין.
בקבוצה האחרונה, עם פסיכולוג שאני לא כל כך מחבבת אבל הקבוצות שלו מעניינות, עלו הנושאים של עוגנים ושל איך אפשר להבדיל בין אמת לשקר.  הפעם לא דברתי. זה די נדיר. אמת ושקר. ככה. 11:30 בצהריים. עוגנים זה נושא שעולה הרבה. כל כך הרבה שאני מפסיקה להאמין בו. הן והעוגנים שלהן. 

גם הפסיכופט ידע על הפרנויות שלי הן אלה שעזרו לי לעזוב אותו. חשבתי  שהוא מנסה להרעיל אותי והצלחתי לזנק על הסוס הזה ולעזוב. תודה לפרנויות.
יש בטיפול אנשות שמוטרדות מזה שבהתקף פסיכוטי הכל נראה מאוד אמיתי. שאין לו סימנים. הוא מתחזה למציאות לגיטימית. אני מבחינה בפרנויות שלי.

הכל כל הזמן מתחזה למציאות לגיטימית. הדבר שאני קוראת לו התקף חרדה זה כשפתאום נראה לי שהכל באמת באמת אמיתי. הכל נעצר ואי אפשר לקחת אפילו נשימה אחת כמה אני נבהלת ומתה מזה. בשפה הפנימית שלי זה התקף חרדה. שאר האנושות קוראת התקף חרדה למשהו אחר. אולי זה התקף בעתה.

עוד מחשבה שאני רוצה לשחרר כבר מהלופים האינסופיים שלה היא המחשבה המעיקה להגיע למקום של סקס וסמים ממקום אחר. או קיי או קיי. לא אכפת לי מאיזה מקום. אז לא. ממקום אחר. שכן יהיה אכפת לי. שזה יהיה חלק מהתפתחות, ממהלך רחב יותר. מה. אכפת. לי. 

החברה הקטנה שלי מאושפזת. אני חושבת עליה. 

ראיתן? זה באמת יוצא משעמם כמו יומן אמיתי. שמה זין על כולכן. תודה שאתן כאן.