"יא נוטשת!!" סימסתי לרדהד במאמץ ובאומץ רב. נו, הייתי שיכורה. והייתי לבד בים של אנשים. ורציתי הביתה.
"אני בטוחה שתסתדרי" היא השיבה לי. כן, איך אני אמורה להסתדר? אין עלי מזומנים למונית וכולם, כולם חארות, שרמוטות, ואני מתה לעזוב את המקום המחורבן הזה.
סמס עם סמיילי עצוב לג'אפן וכעבור עשרים דקות הוא בא לקחת אותי... איזה מלך, נשבעת לכם.

"תפסיקי להחליק לאנשים..." הוא אומר ונותן לי נשיקה במצח.
אני יוצאת מהאוטו, כל האיפור נמרח בבכי אבל אני מצליחה להמתיק חיוך קטן בצד הפה.
זהו, החלטתי - אני עוברת לת"א!

לקחתי המון בגדים לא קשורים ודחסתי אותם לתוך התיק הענקי שקיבלתי כמתנת גיוס מבית הספר.
התקשרתי לשועלי - "תתכונן, אני באה" ויצאתי לדרך.


אני חושבת שאני נורא אימפולסיבית לפעמים. זאת אחת הבעיות הגדולות בחיי.
עם 50 שקל בבנק ועוד כמה גרושים בארנק נסעתי לעיר הגדולה במטרה למצוא חיים חדשים. ילדת פריפרייה שרוצה לכבוש את העיר הגדולה. חבל שלא המרתי את חלומי לכבישת מלפפונים, אולי שם היה לי יותר סיכויים להצליח.

בהתחלה עבדתי בגלידריה. זה היה די נחמד, אני חייבת להודות. הרבה גלידה בחינם, הרבה קרפים כושלים שהייתי צריכה לאכול בעצמי, המון המון קלוריות... אממה, משום מה כל שניה נחתכתי, נכוותי, נשרפתי, החלקתי, נשרטתי ומה לא שם... ואז החלטתי - הגלידריה הזו היא ממש לא בשבילי. באותו ערב שתכננתי איך אני מחר אומרת לבוס שאני מתפטרת, יצאתי עם קולגתי לפרוזן יוגורט לדה-רוק. שם פגשתי את אבאל'ה ופרנקו, שני גברברים מהעיר שלי שעברו גם לא מזמן לתל הביב, מחוזקים בשני חברים שלהם.

"רוצה לקפוץ אלינו לאיזה שאכטה?"
- "כן!"
"אז תסיימי את הבירה שלך כבר"
- "אבל רק הזמנתי אותה..."
"נו, אז מה? אנחנו כבר רוצים לזוז"

תוך שתי שניות גמעתי את הבירה, תוך כדי שאחד החברים של אבאל'ה ופרנקו הדליק לי סיגריה כדי להקל על הרגשת הגועל שהתלוותה למעשה.
וכך, בעצם, בלי ששמתי לב - הגיע לו פרק 2 בחוויה התל אביבית שלי - "קן הקוקיה".

קן הקוקיה, למעשה, הוא הכינוי לדירת החדר בה הצטופפנו אבאל'ה, פרנקו ואני.
האקספוזיציה בקצרה - פרנקו גר עם חברתו בדירה ליד אבאל'ה, עד שזאת טסה לה לרוסיה והשאירה אותו להתמודד עם הסבתא הנוראית שלה שסגרה את החוזה והשאירה את פרנקו חסר בית. אבאל'ה, שכבר לפי הכינוי ניתן להבין שהוא דמות אב חזקה בסיפור שלנו, נתן לפרנקו מחסה בדירתו.
באותו ערב של השאכטה, שאלתי את אבאל'ה אם אני יכולה לישון אצלו לכמה ימים, כיוון ששועלי חולה ואיני רוצה להטריד אותו. כמובן שהוא הסכים.
וככה היינו, שלושה בדירה אחת. אני נהניתי כמעט מכל רגע. איזו בחורה לא תהנה לישון כל לילה בסנדוויץ' עם שני גברים חתיכים?

הם נתנו לי את הכינוי "מתוקה" (יש לקרוא מבטא ערסי), ויחד עם זאת טענו ש- "מתוקה יש רק אחת, ויש מספיק לכולם". למה מתוקה? אנערף. אני רוצה להאמין שזה בזכות שהכנסתי קצת סוכר לחייהם, בניגוד לפלפל ולמלח שהם הכניסו לי...

ביום הראשון בקן הקוקיה, התקשרתי לבוס מהגלידריה והודעתי ש"וואלה, האמת שלא מתאים לי כל העניין הזה. אז ביי. אגב, אתה משלם לי ב-10, נכון?" והתחלתי לעבוד במסעדה-אסייתית-בריאה-וכשרה (ומגעילה-ת'שועלים) יחד עם אבאל'ה ופרנקו. קראנו לעצמנו החתולים הסמוראים. אני משערת שאם היינו לוקחים אסיד גם היינו מנסים שלושתינו לקפוץ מהחלון של הדירה כדי להרוס את תוכניותיו המרושעות של גבון.
אותי פיטרו משם אחרי שלושה ימים. באותו יום שפיטרו אותי - פרנקו התפטר, ובערב אבאל'ה הבריז מהעבודה והתפטר גם כן.
וככה נשארנו שלושתינו מובטלים. ולא סתם מובטלים - חסרי נודלס במקרר.
עזבו נודלס, הקן שלנו היה אחד המוזרים. היה לנו אננס במקרר, אבל לא היה סכין כדי לחתוך אותו. הדבר היחידי שהיינו מחממים על הכריים זה את הבוף. את העדכונים לגבי מה שהולך בעולם היינו מקבלים בפייסבוק, דרך הנייד שלי. אתם מבינים? שלושה אנשים הזויים בחדר אחד... כל מה שהיה צריך לעשות הוא להציב מצלמות ולשדר אותנו בלייב. מבטיחה לכם שהיינו מכניסים הרבה יותר רייטינג מהאח הגדול.




נעזוב לשניה את הקטע מעלובי החיים, ונעבור למשהו טיפה יותר משעשע מסדרת הדרמה הכושלת של חיי, בפרק - "בוא מכות אם 'תה גבר":

לפרנקו יש איזושהי בעיה נפשית קלה הנקראת בשפת רחוב פשוטה - "בפנוכו של ערס". הוא מתעצבן מהר, מחפש מכות כל הזמן, ותמיד, תמיד דואג מראש שיהיה לו גב.
לאבאל'ה, לעומת זאת, יש סתם הפרעה נפשית לא מוגדרת.

אז ככה יצאנו, שלושת החתולים הסמוראים, לאיזה פאב תל-אביבי שלא נציין את שמו כרגע מפאת חוסר עניין לציבור. בדרך הצטרפו עוד שני חברים שלהם, שאותם הכרתי (וזה לכשעצמו סיפור די מצחיק - ) רק בשם, דרך ג'אפן.
"מה, שוקי? וג'ון?" שאלתי את אבאל'ה.
- "כן, את מכירה אותם?"
"לא אישית, אבל נראה לי ששמעתי את השמות האלה מג'אפן פה ושם..."
- "כן, הם חברים של חבר שלך. כשהוא גר בת"א הייתי רואה אותו אצל שוקי הרבה"

מסתבר שאפשר להוציא את הבחורה מהצ'כונה, אבל אי אפשר להוציא את הצ'כונה מהבחורה.

התיישבנו כולנו על הבר ופרנקו התחיל לחפש עניינים. הוא קלט בצד השני של הבר איזו בחורה המוטרדת מאיזה ערס מגודל, אז הוא ניגש לשם ובירר עניינים. תוך כדי שלאט לאט, שלושת הגברים הנותרים הולכים אחריו כי הם יודעים טוב-טוב שזה לא הולך להסתיים בבירורים מילוליים.
בנתיים, החבר המגודל לא פחות של הערס המגודל ניגש אלי והתחיל לדבר איתי. אבאל'ה קלט את זה מהצד השני של הבר, עזב את פרנקו וניגש מהר אלינו.
"יש בעיות?" הוא שם את ידו על כתפו של המגודל.
"סתם מדברים. לך, יש בעיות?" ענה לו המגודל.
לא הספקתי לצקצק לו על טעותו ואבאל'ה נגח בו. תוך שניות כל הפאב התהפך. בקבוקים וכוסות נשברו, כיסאות עפו באויר... כדי לא לחטוף משהו בפנים הסתכלתי לצד השני וקלטתי פרצופים המומים של אנשים. כשהסתובבתי בחזרה הם כבר לא היו שם. כולם "לקחו את זה החוצה".
יצאתי החוצה, ראיתי את ג'ון, שוקי ופרנקו מדממים. ורק אבאל'ה קצת עם שיער פרוע וזהו.

"בואי, מתוקה, הולכים הביתה" הוא אמר לי כשהאמבולנס הגיע ולקח את שלושת המדממים.
תפסנו מונית. אבאל'ה התנשם בכבדות ואני עצרתי את דמעות ההלם שלי.


"האמת", אמרתי אחרי הרבה זמן של שקט במונית, "עם כמה שזה היה מפחיד, מטופש ומסוכן... זה היה די מדליק".
אבאל'ה חייך בשרמנטיות וכרך את ידו סביבי. וכל הדרך חזרה לקן ניסיתי להבין... מה בעצם הלך שם?



ועכשיו, חזרה למשבר הכלכלי של אשת י. :

אז לא היתה לי עבודה. ובלי עבודה אין כסף. ובלי כסף אין אוכל. ובלי אוכל... מה עושים?
שבת בצהריים, יום יפה, נגמר לנו גם הבוף.
"אולי נעשה טיפות?" הצעתי בטיפשות יתרה והדלקתי את הסמוראים. למזלי הרב לא היה כיוון, אז זה ירד מהפרק.

"מתוקה......." התחנף פרנקו, "אולי... אני אביא לך 100 שקל... ותביאי פנקוטה?"
- "מה פנקוטה, מה? לא עדיף אוכל? אני מתה מרעב!"
"כן, אבל תחשבי על זה ככה... אין לנו במילא מה לעשן, ואם נהיה על חגי גם נהיה מסטולים וגם לא נהיה רעבים..."

אחרי שעתיים של נדנודים וקריאות "מתווווווווקה" מצידם, שמתי נעליים, לקחתי את הכסף והלכתי להביא את מבוקשם. כל הדרך חשבתי על לקנות אוכל במקום, אבל ידעתי שאם אעשה את זה, אבאל'ה עלול לנגוח בי.

באותו לילה לא ישנתי, ובמקום זה הלכתי לבקר את שוקי. אשר גם הוא פונק ופינק אותי בפנקוטה. איזו טעות פטאלית, בחיי.
ישבנו דלוקים עד ארבע אחר הצהריים ודיברנו על מוזיקה וחברים משותפים ושטויות, והיה ממש נחמד, והוא היה ממש ציני ומקסים, ולרגע הרגשתי שאני מתחילה להתאהב בו. אז מהר סטרתי לעצמי ואיזה קול מהדהד צווח לי בראש "יא סתומה, זה מה שאת צריכה? להתאהב בחבר של חבר שלך? אהבלה. עופי משם מהר!".

"תדבר איתי בערב, אני הולכת לנסות להרדם..."
- "כן, גם לי יש ים של דברים לעשות היום..."

חזרתי לקן. שוב טעות. למה חשבתי שאני אוכל להרדם שם כמו שצריך? ועוד אחר הצהריים?

בדירה, פרנקו ואבאל'ה אירחו איזו רקדנית בת 40 עם גוף של בת 25. אני ישבתי שם בפינה, התפללתי לרגע שבו הם ילכו לפזז במקום אחר. אבל לא, אבאל'ה היה חייב לעשות את המהלך שמדליק כמעט כל בחורה - הוא פתח לה בקלפים בצורה הומוריסטית (אולי אתן מרימות גבה עכשיו, אבל אני נשבעת לכן - שתי דקות של קריאה בקלפים מאבאל'ה ואתן תתפללו לעשות לו ילד...).
הפתיחה בקלפים הפכה תוך כמה זמן לקבוצת תמיכה. הוצאתי, שלא במתכוון, קצת כביסה מלוכלכת שלי ושל אבאל'ה. הוא קצת התעצבן מזה, אני קצת בכיתי. הבחורה הוציאה אותי מהקן וישבנו בחוץ ודיברנו שעות. עד שלא יכולתי להוציא קול יותר, כי הפנקוטה הרג אותי. בסוף היום נקברתי על המיטה בקן הקוקיה.

יומיים למחרת, כשהתאוששתי, החלטתי - תל אביב היא לא בשבילי כרגע.
"הכינו את התופים וצאו במחולות", הכרזתי בפייסבוק דרך הנייד, "אני חוזרת הביתה".