| |
אני רצחתי את אגנתה פאלסקוג. |
| 9/2009
סבא דובי ז"ל.
בערב ראש השנה סבא שלי נפטר.
זה לא שלא ראינו את זה בא, אני עצמי ביקרתי אותו לפני ארוחת החג בבית החולים האיטלקי בחיפה, תליתי לו שני ציורים שציירתי בכדי שיהיה לו טיפה יותר נעים. הוא מצידו לא זז מהמקום ורק נשם נשימות כבדות וקצרות. איחלתי לו חג שמח ושנה טובה ולא נתתי לו לראות אותי בוכה.
אני רוצה להאמין שהוא חיכה לראות אותי, כי עד לפני ערב החג לא הסכמתי ללכת לבית החולים. היה לי קשה. תמיד קשה לי בבתי חולים. אבל במיוחד קשה לראות את סבא דובי במצב כזה. בנאדם בעל פאסון אימתני שמעשן מקטרת, שותה וויסקי, מגלף בעץ במרפסת ביתו או כותב שירים מקסימים במחברתו.
כשהודיעו לנו, באמצע ארוחת החג, זה הרגיש כאילו מישהו בא עם מספריים וגזר לי את אוירת החג הקסומה.
אמא יצאה לסיגריה במרפסת ואני באתי אחריה.
זה קצת עצוב שרק ככה זה עובד, אבל מסתבר שזה נכון - עד אותו רגע, הקשר עם
אמא היה על סף קרב סכינים מצידה, ופתאום כנראה שזה עזר לה להתרכך מעט
ולשים את הכל מאחור.
אחר כך הטלפון צלצל שוב, וזאת היתה אמו של גיסי לאחל לנו חג שמח והחלמה מהירה לסבא. אבא בחוסר טאקט הודיע לה שסבא מת. אחותי, שעשתה את החג אצל חמותה, ובעצם היתה הבנאדם שהכי העריץ את סבא, התחילה להתייפח קשות. אמא שלי ניסתה להרגיע אותה ואמרה לה להיות חזקה עבור בנה... אבל איך אפשר?
סיימון הגיע אל בית הורי ואיחל להם חג שמח ושלא ידעו עוד צער. נסענו יחד חזרה לחיפה ובדרך דיברתי עם אחותי בטלפון ובכינו שתינו.
מחר הלוויה, ויש לי הרגשה רעה שזאת לא תהיה היחידה השנה... 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
