איפשהו בחיים אתה מוצא את עצמך בצומת דרכים. 

השביל הבא אמנם ארוך יותר אבל גם צר ועליך להפטר ממשא מיותר. 

הרגשנו איך מאז ההריון, היו כמה חבר'ה שהתרחקו. חשבנו שזה יעבור להם ברגע שהם יתרגלו... אבל עדינה נפשם מלהכיל אותנו פלוס אחד. 

אחד מהם אמר שהיו לו דברים להגיד לנו והוא העדיף לשתוק ולהתרחק. בטח ביקורת על הדרך בה אנחנו מנהלים את חיינו, ממרום מושבו של רווק הגר חינם בדירת דודתו, הוא כנראה יודע הכל. כששאלנו מה עשינו לא טוב הוא כבר סרב להפתח ואמר שמעדיף להשאר מרוחק. אז מחקתי אותו גם מהפייסבוק. 

אני לא רוצה סביבי אנשים שמרגישים מעליי, ששכחו מה זה להיות חבר ולפתוח דברים שמפריעים במקום להתרחק. 

על הדרך מחקתי כמה חברות מהשכבה שלא דיברו איתי שנה. אני לא צריכה אוסף אילמים. 

ויש עוד חבר אחד, שהיה הכי קרוב לנו, אבל הוא ממשיך להתעלם מקיומנו גם אחרי ששאלתי אותו השבוע אם אנחנו מוקצים מחמת מיאוס. סיימון ממש לא רוצה לוותר עליו. לי כבר פחות אכפת מהכל. 

אם למישהו יש ביקורת על הצורה בה אנחנו מנהלים את חיינו, שלא באה מנסיון אישי אלא אך ורק מתוך תפישת חיים מזויינת, הוא מוזמן להגיד שלום ולא להתראות. לי כבר אין כוח לנסות להצטדק מול פרצופים קטנים. 

מוחה דמעה על תום תקופה. 

ביום שישי יש לי יום הולדת. מקווה שעד אז אסיים את הנקיון הסוציאלי שלי. 

יום עצמאות שמח!