היי סטונרס. 

הגענו לשלב הלפני אחרון במסעות הסמים האישיים שלי. 

הפעם נדבר על אבק כוכבים כחול לבן, הלא הוא סם הפיצוציות "חגיגת". 

אני חושבת שלקח לי הרבה מאוד זמן לכתוב על הסם הספציפי הזה כי הוא קשור לתקופה אפלה מאוד בחיי. 

התקופה שהייתי מתנחלת בת"א אצל אנשים מפוקפקים, או שוכרת חדר פצפון ומתחלקת איתו עם עוד 2 ידידים מפוקפקים עוד יותר. 

הזמן הזה בו הייתי שוקלת כמו קופסאת סיגריות עם מסטיק דבוק על הניילון עם עצמות בולטות שלא יביישו את בלוגי-האנה כאן.

זה מתקשר גם לשנה הראשונה שלי עם סיימון, שבהתחלה הפגין לזה איפוק אבל לבסוף נתן לי אולטימטום שהציל לי את החיים. 

אבל ארחיב על זה בהמשך... 

היסטוריה: 

בתחילת שנות האלפיים הגיעו כמוסות צבעוניות וחוקיות לכל פיצוציה בעיר. דובר על כך שזה עשוי חומרים טבעיים (לדוגמת הצמח גת ומפה השם)  אך מהר מאוד זה היה הכי סינטטי בעולם. כן, זה היה חוקי... אבל רק לאיזה שנה. לאחר הרבה דיווחים על אנשים שהתאשפזו בבתי חולים עקב שימוש בסם, הוא יצא מהחוק. זה לא מנע מפיצוציות להמשיך למכור את זה, בעיקר כי במקומות כמו ת"א יש לזה ביקוש עצום. אני זוכרת שעם הזמן הייתי צריכה להכיר את המוכר ספציפית. כאילו, שהוא לפחות יראה שאני לא סמויה או משהו. היה שלב שהייתי צריכה ללכת ברגל חצי תל אביב בשביל להגיע לפיצוציה שתמכור לי. 100 שקל= 4 כדורים= יכולה להשאר ערה יומיים בלי לצרוך אוכל בכלל. 

כיום אני משערת שזה עדיין נמצא בכל פינה... אבל אני נקייה כבר כמעט 5 שנים אז אין לי מושג. 

הצעת הגשה: 

אז הדבר הזה מגיע בתוך כמוסה שממש קל לפתוח אותה ולכן יש הרבה דרכים לצרוך את החרא הזה: אפשר לבלוע, אפשר למוסס לתוך שתיה, וכמובן שהפייבוריט שלי היה לפורר על מגש קטן, לישר שורות יפות עם כרטיס-חבר-מועדון כלשהו (כי על האשראי זה ישאיר סימן לא אסטתי) ולהסניף אחד לכל נחיר כל איזה חצי שעה ככה. 

היתה פעם אחת שמצאתי שטר של 20 פאונד בארנק שלי וזה הפך לכזה להיט להשתמש בו בתור הקשית האישית שלי. הרגשתי מינימום קייט מוס מאחורי הקלעים בסאבליים לפני הופעה של הלהקה של הסולן הנשוי.

בסוף כשהשטר כבר היה מרופט הלכתי לצ'יינג' הקרוב והמרתי את השטר בכסף שיספיק לי לעוד קצת "פנקוטה". 

הפעם הראשונה: 

זה היה חורף גשום אי שם בפאתי דרום ת"א הרוקיסטית. ישבנו אני, הסולן הנשוי, הבסיסטית הכי שווה בת"א, החבר האינדי שלה, וחברת ילדות שגררתי איתי אל תוך השאול. 

אחרי כמה ג'וינטים מישהו הציע שנשנה פאזה והתחיל לפורר את הכמוסות אל תוך משטח מתכת על השולחן. חברה שלי הביטה עלי במבט של "איטס טו מאץ'" ואני לחשתי לה "אם אני מנסה, את לא תכעסי עלי נכון?". 

כבר באתי עם נסיון מסקוטלנד של סמים הרבה יותר קשים לדעתי, ואחרי היסוס קל פשוט הוצאתי הרבה אויר והסנפתי מהר שורה אחת. השתעלתי קצת, אבל עם הרבה פאסון. 

הערב המשיך והמוזיקה גברה על כל רעש הדיבורים בחדר. זה סם שגורם לך לרצות לשתף את כולם ברעיונות ובעיקר לחפור אחד לשני וללעוס לעצמך את השכל. סוג של אופוריה מהולה בטיפות של ריטלין... אתה מרוכז במשהו ואוהב אותו, ואז חופר רק עליו עד שתמצא משהו אחר. 

כל המנצ'וסים על השולחן התייבשו להם, והבירה והמים נגמרו ממש מהר. חברה שלי החליטה שזה סוף הערב ושאלה אם אני באה לישון אצלה... אבל לישון? מה פתאום! אני הכי עירנית שיש! בא לי להתקשר לכל החברים שלי מתל אביב ולקבוע להפגש כולם באיזה פאב ולרקוד שם ככה סתם!

בא לי לכתוב שירים! בא לי לצייר! בא לי לעשות ג'אם סשן בא-קאפלה עם הסולן! 

ואחרי שכל האבק נגמר, נשאר לך כמה שעות של עירנות קשה. זה השלב של הדאון. פתאום יש פרנויות, פתאום כולם מעצבנים אותך, פתאום שום שיר לא בא טוב ברקע, והראש כואב ואת כועסת כל כך...

יתרונות: 

טוב, עצם זה שאני "נקייה" כבר כמה שנים, רק אומר כמה שקשה להגמל מזה ברגע שמתחילים... היתרונות בסם הזה, מבחינתי לפחות, היו ועודם גורמים לי לחשק עז לעשות זאת שוב ושוב. 

- מרזה: יותר נכון, מדכא את התאבון ומשתיק את הרעב. היתה פעם שהייתי שלושה ימים ברצף רק עם זה, הייתי כבר עור ועצמות וירד לי דם מהאף אבל היי... מידה 34-6!

- מרכז: יכולת הריכוז שלי עלתה פלאים. יכולתי לשבת 5 שעות רצוף עם דף A4 ועט פיילוט והייתי מציירת ציורים עם אלפי פריטים קטנים ומושקעים. ולא אכפת לי מכלום ברקע... רק אני, הדף והעט באורגייה אומנותית חסרת מעצורים. 

- הזיות: כיוון שבאתי עם רקע של 3 כוכבי צלילה באסיד, אחרי כמות מסויימת מהחגיגת הייתי מסוגלת להזות בקטע מגניב ביותר. היתה פעם שממש ראיתי את הכל סביבי בסגנון הציורים שלי. מעננים לבניינים ועד בני האדם שסביבי. 

חסרונות: 

עזבו את זה שלכו תדעו מה הפעם יחכה לכם בפנים, ולא חסר בעלי פיצוציות שאף ידללו את הכמוסות בעצמם... זה כמו רולטה רוסית.

קודם כל, זה מייבש, זה דופק את המוח, את הכליות, את הכבד, את הלב, את הנימים באף ואת דרכי הנשימה. 

דבר שני - הדאון שלא מאחר להגיע דופק לך את הכל מנטלית. גורם לחרדות, סכיזופרניה, יכול לגרום לרעידות בגוף... 

הפעם האחרונה שעשיתי את הדבר הזה, היינו אני ועוד שני חברים משותפים עם סיימון (בן ובת). סיימון חיכה לי שאחזור הביתה והייתי כבר יומיים מחוץ לבית, טיפה בדאון אבל זה בסדר כי אחד החברים הלך להביא עוד. 

התקשרתי לסיימון בוכיה ועצובה. יורד לי דם מהאף ונגמר פה נייר הטואלט ואני מתגעגעת נורא. הוא אמר שהוא יגיע תוך רבע שעה. 

עד שהוא הגיע החבר ההוא חזר והספקתי לעשות עוד שורה. כשהלכתי לשירותים שמעתי את סיימון שהוא כבר הגיע ונמצא בסלון, כשיצאתי לראות אותו בכיתי, והלכתי לחבק את הבחורה. 

מיותר לציין שהייתי נוראית ולא התייחסתי אליו כמעט. הוא חשב שהוא בא כדי לקחת אותי הביתה... אני רציתי להשאר לעוד כמה שורות. 

יצאנו החוצה לסיגריה וסיימון הסתכל עלי במבט רציני עם דמעות בעיניים, מחפש אותי בין כל ערפל השיגעון הזה ומודיע לי: או שאת באה איתי הביתה, או שאני משאיר אותך כאן להרקב. היינו כבר כמעט שנה ביחד וזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה. הפעם היחידה שהוא בכה אחרי זה היה ביום שסימבה נולד. 

משהו פתאום איפס אותי. לאף אחד אחר לא היה אכפת מלבדו. אין סיבה שנפרד עכשיו בגלל זה... והלכתי לקחת את התיק שלי ועזבנו. 

בבית הוא דאג לחכות בסבלנות שהדאון יעבור, הציע לי לשתות הרבה מים. אחר כך ישנתי כמה שעות והתעוררתי רעבה ממש. הוא האכיל אותי וליטף אותי כאילו הייתי ציפור עם כנף שבור. מאז אני החלטתי שאני לא נוגעת בזה, למרות שעד היום יש לי חשק לחזור לזה... אבל מבחורה שלא היה לה מה להפסיד הפכתי לאחת שלא מוכנה לשלם את המחיר על כמה קילוגרמים פחות וציורים טיפה יותר מושקעים.