בהמשך כמעט ישיר לפוסט שנאת החינם שלי,

נתקלתי במאמאזון בפוסט די מזעזע, הרשו לי לחלוק:

לא, בכלל לא מחנכת לגזענות, מחנכת לשנאה ממוקדת בגזע ספציפי.

כי אם היה זה ילד תכול עיניים, רוסי, ללא ברית מילה עם משפחה שחוגגת קריסמס, זה היה דווקא בסדר ונחמד, לא?

אני יוצאת מנקודת ההנחה שכשאותה אמא רשמה את בתה לגן, היא ידעה מראש שזהו גן מגוון, עם יהודים, ערבים, אתיופים ומה לא,

ודווקא כשמגיע יום מיוחד בו הילד מתרגש להיות אבא שבת (כי כנראה מחנכים אותו בבית לקבל ולכבד מסורת של דתות אחרות), זאת ההזדמנות להוציא את הבת המסכנה מהגן, שהרי לשבת עם ערבוש מול שולחן ערוך בהצגת יום שישי זה נוראי.

אני אחסוך מכם כמה מאות תגובות שראיתי, ואתמקד בכמה ספציפיות:

אוקיי, כי כשערבי צעיר מברך על הלחם ועל היין כפי שברכו אבותינו, זה שווה ערך לפיגוע דקירה באוטובוס בתל-אביב.

אנחנו יהודים, וצריכים להתגאות בזה, ואחד המשפטים שאני הכי אוהבת הוא "דרך ארץ קדמה לתורה", במיוחד כשמדובר בילד קטן שכל קשר בינו לבין ההסלמה בצפון הוא מקרי בהחלט.

כי הרי ילד קטן וערבי שלובש יום אחד כיפה וציציות צפוי מיד לאחר מכן שיצעק "אללה וואכבר" ויתפוצץ בחצר הגן. הגיוני, בכלל לא גזעני להכליל גזע שלם על מעשה של קיצוניים מעטים.

וכן - "אף אחד לא אמר לבייש את הילד הערבי אלא להתרחק" - ואם היו מחליטים בגן שהבת שלך לא מספיק יהודיה כי היא אכלה סנוויץ' עם פסטרמה על צלחת חלבית, והיו מחליטים לא לשחק איתה שבוע?

זה קרה לי, בת 5, הייתי בגן דתי,

והסנדוויץ' האהוב עלי היה עם אבוקדו, ביצה ופסטרמה. הגננת שמה לב לבשר וחטפה ממני את הצלחת, תוך כדי שהיא מסבירה לכל ילדי הגן שעדן חטאה ואכלה בשר בצלחת חלבית. כמובן שהייתי מוקצה למשך שבוע מבחינת הילדים האחרים, והגננת היתה ממשיכה לבדוק לי את הסנוויצ'ים בטרם העניקה לי לאכול מעל צלחת פלסטיק ירקרקה שנחשבת "חלבית". זה בכלל לא מבייש, ואני כנראה באמת יהודיה גרועה.

כתגובה שאלתי את אותה גברת איפה רשום להרוג יהודים בקוראן, ביקשתי שתביא לי הוכחה עם הציטוט עצמו.

היא בתגובה הציעה לי לבדוק בעזה. כנראה שם היא סיימה את הקורס בקוראן למתחילים.

אז השלום מתחיל בתוכנו, לא ילדינו? אז מי יחנך אותנו לאהוב? אותם? איך זה מתחיל בתוכנו אם אנחנו משרישים שנאה בצאצאנו?

שאלתי אותה - אם היא מגדלת את ילדיה לשנוא ולהוקיע את הערבים בינינו, במה היא שונה מאמא-חיזבאללה שמלמדת את ילדיה לשנוא כל יהודי באשר הוא?

"איך את מעזה בכלל להשוות אותנו אליהם!"

שאלתי אותה - מה היא תעשה כאשר בסופר הקצב הערבי יפרוס לה את השניצל, כשהרוקח הערבי יגיש לה נובימול, כשהאח הערבי יצטרך למדוד לה חום וכו'?

"כשאין ברירה חייבים אותם אבל זאת הבעיה הגדולה שהם כבר חלק מאיתנו"

אכן, בעיות קשות יש לגברת. 

אני מתגוררת בחיפה,

וכידוע חיפה היא אחת הערים הכי מגוונות תרבותית

יש לנו אירוע פעם בשנה שהוא "חג החגים" ומקשטים את המושבה הגרמנית באורות של חנוכיות ועצי אשוח וערבים לבושים כמו סנטה קלאוס מצלצלים בפעמונים קטנים ומחלקים מטבעות שוקולד לילדים.

כשהנדנדות בגן האם תפוסות ואני מחכה עם סימבה בתור, הילדים הערבים הם היחידים שללא בושה נגשים לעשות לו פרצופים ולשמח אותו.

וכן, אם להיות "לא שונאת ערבים" ולצאת קצת גזענית - אין כמו החומוס בעכו.

גם כשהייתי קטנה, לאבי היו שני חברים ממש טובים מהכפרים ליד, והיינו נוסעים אליהם לעשות על-האש ולמרות שהילדים היו בגילי ולא ידעו עברית כמו שאני לא יודעת ערבית, שיחקנו ביחד והסתדרנו מצויין (הם לימדו אותי לספור עד עשר ואני אותם) ובתכלס, עם כל הפחד של לעבור עם האוטו בתוך כפר ערבי, הרגשתי כמו נסיכה בשליחות לשלום והרבה מאוד כבוד על זה שיש לי חברים ערבים.

אבל אני סוטה לגמרי מהנושא,

לדעתי אותה אמא מהפוסט הראשי לא רק צריכה להוציא את בתה מהגן, היא צריכה להוציא את עצמה מהבנק אליו היא משתייכת כי יכול להיות שערבי יאשר לה את המשכנתא, לטוס לחו"ל בשביל לקחת את החבילה שקנית בנקסט כי סביר להניח שזה יעבור אי שם ידיים ערביות ואיכס אם יגעו לך בקפוצ'ון, להפסיק לקנות ירקות ובשר בסופר ולגדל לעצמה בבית, ובאופן כללי לקחת את עצמה ואת משפחתה ולטוס לשוויץ, שם בטוח היא לא תצטרך לקבל עזרה מערבוש.

מוגש כחומר למחשבה מטעם אשת יחסי הציבור.