קצת לפני ערב ראש השנה, סיימון התעקש שאני אקח את סימבה להסתפר.

הטענה היתה שסימבה לא מוכן שיסרקו אותו, או שאפילו ילטפו לו את הראש, אני נאלצתי להסכים איתו... אבל לא היה סיכוי שאקח פעוט שובב לספר. לא יכולתי לדמיין איך זה היה קורה, שסימבה יושב חגור לכיסא עור מול מראה, משתמש בכל כוחותיו לברוח, ועל כל הבכי והעצבים גם אצטרך לשלם לספר טיפ על התנהגות סבלנית ראויה... לא, לא אצלי... במיוחד שיש לי מספריים מקצועיות בבית ואני מספרת את עצמי... אז למה לא את בני?

יצא יפה, לא? פתאום בשניה הוא התבגר לי כל כך.

בעקרון יש שוונץ אחד בצד שצריך לתקן, אבל אני מתחילה לחבב את הא-סימטריות בשיער שלו. והכי חשוב - לא רק שהוא נותן שילטפו אותו בראש, הוא יכול עכשיו לשבת איתנו שעות על הספה ולהתפנק בליטופים.

מעבר לזה, הוא עדיין לא ממש-מדבר והחלטנו שאם עד גיל שנתיים הוא לא מנסה לתקשר אנחנו נתחיל לבדוק את הנושא.

הוא מבין הכל - כל מה שאומרים לו... הוא מכיר צבעים וצורות, אם אני מבקשת ממנו את הכדור הצהוב הוא יחשוב לשניה ויגש להביא לי כדור צהוב, אם אני מבקשת את הקוביה הירוקה הוא יתלבט כמה שניות בין המלבנית למרובעת ובסוף יביא לי את שתיהן.

כשאני מבקשת ממנו להגיד אבא הוא אומר "אבא" וצוחק... כשאני מבקשת ממנו להגיד אמא, הוא אומר "אבא!".

כשהוא קורה לי זה "מממ...אה!" וכשזה קורה אני מבסוטה עד הגג, וכדור הוא "דור" לפעמים והפטיש שעושה קולות מצחיקים הוא "דיש", כשהוא לא מוצא אותו בבית.

אני משערת שאנחנו בדרך לשם רק כנראה לחוצים מדי. חמי סיפר לי שסיימון לא דיבר עד גיל 3, ומאז, כידוע, הוא לא ממש סותם את הפה.

אבל אני לא יכולה לחכות עוד שנה ושלושה חודשים! 

בתמונה: אחרי שקשקשנו ביחד על דף, סימה עומל להדביק מדבקות על הנוף שיצרנו. אחרי כל שתי מדבקות, ההיפר קם מהכסא, עושה סיבוב בחדר, מדליק את אחד הצעצועים המנגנים וחוזר לשבת איתי. קוצים בטוסיק קטן שלי.