לקראת סוף יום ההולדת של סימבה, סיימון חזר מהעבודה עם בלון ענק בצורת מכונית ויוקליילי מפלסטיק עם ציורים של פו הדב. סימבה התלהב משתי המתנות המיוחדות הללו, שרק האיש שמכיר אותו הכי טוב בעולם ידע לתת לו, שיחק עם הבלון ופרט על המיתרים והתענג על ההפתעה של אבא. 

אחרי שהשכבנו אותו לישון סיימון אמר שהוא מרגיש רע, כי בלון זה כמה שקלים בודדים והיוקליילי פשוטה וזה לא "מכונית על שלט" או משהו גרנדיוזי כיאה למתנת יום הולדת. הרגעתי אותו כשהזכרתי לו את הפרצוף של סימבה כשהוא ראה אותו נכנס הביתה, ושהחיוך הפך לצחוק כשגילה את הבלון הענקי, ואת העובדה שכל משחק שהוא יבחר להביא לו יעניין אותו באותה המידה, ולאחר מכן ישמש כמצבור לאבק כשאר מליון המשחקים שלו בבית.

הזכרתי לו שסימבה לא מצפה לשואו ודברים גדולים כי הוא רק בן שנתיים, בשבילו הבלון לגמרי אינו מובן מאליו, ושיש עוד מספיק ימי הולדת בשביל מכונית על שלט ואם נציב עכשיו רף גדול מדי, מה יהיה בבר המצווה?

היוקליילי בנתיים נחה לה על הספה בסלון, הבלון במקביל מבלה בתקרת הבית, זה מסוג הבלונים שלוקח כמה שבועות עד שהם הופכים לרוחות מרחפות ברחבי הבית לפני שכל האוויר יוצא... אבל המתנה הכי מפתיעה דווקא קיבלנו מהגן, המחלה הקשה הראשונה שלנו, שפעת. 

שבוע שלם שסימבה כמעט ולא אכל, כולו מנוזל כאוב ועייף ובקושי יכול היה ללכת.

 הגענו למצב שבו אני מנסה להכריח אותו לאכול כפית מרק כשסיימון מחבק אותו. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה מהאמהות שמכריחות את הילד לאכול אבל המצב היה כל כך מפחיד... הייתי מבלה איתו את הימים ביחד במיטה שלנו מסתכלת עליו כשהוא ישן, כשהוא מעיר את עצמו מהשיעולים הנבחניים, ליטפתי את ראשו וניסיתי לשכנע אותו לקום לאכול משהו. הוא לא הסכים לדבר פרט לשוקולד.

ההורים שלנו וגם הרופאה ניסו להרגיע שזה לגיטימי שהוא לא יאכל והוא ישלים הכל כשירגיש יותר טוב, אבל איך אפשר להרגיש יותר טוב על בטן ריקה? ושוקולד אמנם מרומם את הנפש אבל לא מספיק לחיזוק הגוף.

ואז פתאום חשבנו על הפתרון המושלם - סנדוויץ' עם שוקולד. ובאותו ערב, אחרי 4 ימים של שביתת רעב וחצי פרוסת שוקולד, חזר אלינו הילד השובב ממש מן המתים ובכיתי מרוב אושר. יום למחרת צילמתי לסיימון את סימבה בכיסא האוכל מלוכלך כולו מפסטה ברוטב רוזה, התגעגעתי ללכלוך הזה כאילו שאף פעם לא התלוננתי עליו בעבר.

מחר אני אכין מרק ירקות בתקווה שלא גרמנו לו לטראומה עם נסיון ההאכלה בכפייה הדפוק הזה.

זה מזכיר לי שקראתי איפשהו, על בסיס "מבצע סבתא": איך אתה מכין ארוחת ערב לילדים? אתה מתחיל הכי בריא שלך ולאט לאט... פיתה עם שוקולד.

אני לא יכולה לחכות לרגע שסימבה יחזור לגן (מחרתיים לפי אישור הרופאה) בכדי שיהיה לי זמן לנוח ולטפל בעצמי כי לצערי נדבקתי ממנו, וזה נראה כאילו אוטוטו גם סיימון ישתתף איתי בתזמורת הממחטות.